מה תעשה כשתיהיה גדול? הם שואלים...
אני עונה להם משהו בנאלי כמו טייס, שוטר, כבאי... שיהיו
מרוצים, שיעזבו אותי בשקט.
'למה הם לא שואלים את השאלות הנכונות?' אני שואל את עצמי.
מה זה חשוב מה אני אהיה כשאני אהיה גדול הא????
על זה נחשוב עוד כמה שנים, לא עכשיו.
זה לא יותר חשוב שהם ידעו מה אני עכשיו? או מה אני בעוד שנה?
או מה הייתי אתמול?.
הם לא מבינים שאני זה מי שאני עכשיו, לא מי שאני אהיה בעוד 20
שנה.
אני עומד מול המראה,בן 15, לא נער ולא ילד, לא לשם ולא לכאן.
אני עומד ובוהה... 'מי אני?' אני שואל את זה שעומד מולי.
אני כל כך רוצה לשמוע תשובה, אני כל כך רוצה שאותו ספק ילד-
ספק נער יפתח פיו ויענה לי. תענה לי לעזעזל!!! מי אני?? מי אני
עכשיו??
לא בעוד עשר שנים! ולא בעוד 35 שנה!!.
דמעה ראשונה יורדת במורד לחיי, דמעה של כעס וכאב, של אי
וודאות.
ולא אי וודאות לגבי העתיד, אלא אי וודאות לגבי ההווה.
מי אני? מי יושב שם בפנים? מי גורם לזה שפעם אני מרגיש חלול
ופעם אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ????
אני שומע את אימי ברקע קוראת בשמי, אני מוחה את דימעותי ומורח
חיוך מטופש על פרצופי, שלא תדע חס וחלילה שהבן שלה לא מוצא את
עצמו בתוך עצמו.
חשבתי פעם על לשאול את ההורים מי אני...
דמיינתי לעצמי בראש את כל הסצנה.
אני ניגש אליהם, הם יושבים בשלווה בסלון. פתאום אני אומר לחלל
האויר, לא לאף אחד ספציפי,
"מי אני?". אני מדמיין את אבא מרים את ראשו בפליאה מהעיתון,
אמא שומטת את הריקמה, דממה לרגע.
הם מחליפים מבטים מודאגים, אבא מתעשת ראשון, "ובכן בני, אתה
הבן האהוב שלנו", והוא מחייך חיוך מסופק על תשובתו המתחמקת
בעליל . נישבע לכם שעוד שנייה הוא יתפח לעצמו על השכם.
אמא תוקעת בו מבט מעריץ על ה"טקט" האדיר שלו, 'כל הכבוד, יצאת
מזה יפה', היא חושבת.
'כן',אני חושב, 'כל הכבוד אבא', והמרירות שבה ומשתלטת.
אני חוזר למציאות בעקבות עוד קריאה בשמי, הפעם של אבי.
אני יוצא לסלון ורואה אותם עומדים שם, אבא ואמא לוחצים ידיים
לזוג חברים. אני אומר שלום חטוף ומסובב גבי בתקווה להגיע לחדרי
בשלום.
פתאום אני מרגיש שעיניים נעוצות בי.
אני מסתובב חזרה, כמעט בעל כורחי, מחפש את זוג העיניים שגרמו
לי להיסתובב.
פתאום אני מבחין בהן, גדולות ושחורות, כמו שתי אבני חן
מבריקות.
העיניים מתקרבות אלי באטיות....
"שלום", אני שומע את זוג העיניים אומרות, "אני דנה.... מי
אתה?"