[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי פטל
/
היה לה כישרון

לטליה היה כישרון כתיבה. כולם ידעו את זה. העובדה המצערת
הייתה, שטליה מעולם לא הצליחה לכתוב סיפור "גדול", משהו שיצית
אור בעיני האנשים שיקראו אותו, שישנה את עולמם ויגרום להם
להעריץ אותה. היא כתבה סיפור חדש מדי שבוע לערך, על נושאים
שונים ומגוונים, בכל סגנון שניתן להעלות על הדעת, בתקווה לכתוב
יום אחד את אותו הסיפור הגורלי. היא הייתה מפרסמת את כתביה דרך
קבע באתר מפורסם באינטרנט, בתקווה להגיע לרשימת המומלצים. היא
מעולם לא הגיעה לשם. התגובות לסיפורים שלה היו חלוקות - חלק
חשבו שהם מצוינים, וחלק טענו שיש בהם מקום לשיפור. אך אף לא
אחד התלהב מהסיפור כפי שרצתה טליה. הם היו אמורים להתפעם,
לקרוא בשקיקה כל מילה ולפלוט קריאת תדהמה כשיגיעו לסוף המפתיע.
אך במקום זאת, למורת רוחה של טליה, נדרשה פעם אחר פעם לכתוב
דברים מקוריים יותר. זה היה מייאש למדי.

בתחילת נובמבר חשה טליה כאבים מוזרים ברגלה. בהתחלה התעלמה
מהם, אך כעבור זמן הם נעשו בלתי נסבלים. לא היה מנוס מביקור
אצל רופא. בזמן ההמתנה ליד דלתו של הרופא, עלה בראשה של טליה
רעיון נפלא לסיפור, ומיד רקמה בראשה את העלילה ואת הגיבור
הראשי, שהיה מקורי במיוחד. בזמן שהרופא בדק אותה חיברה בראשה
את הפתיחה לסיפור, ולכן לא הבחינה בהבעת פניו המודאגת. היא
נאלצה לחדול מכך כשביקש ממנה ללכת ולקבוע תור לבדיקה נוספת
כלשהי. היא אפילו לא זכרה איזו בדיקה זו הייתה. כל הדרך הביתה
חיברה עוד ועוד משפטים לסיפור, ולא יכלה לחכות כבר לרגע שתגיע
הביתה. כשהגיעה לבסוף, התיישבה מיד ליד המחשב וכתבה. במשך
שעתיים לא זזה מהמחשב, עד שהסיפור הושלם. בחיוך שבע רצון שלחה
את הסיפור לאתר, בתקווה שיפרסמו אותו מהר ככל האפשר.

לצערה, האתר היה עמוס באותה תקופה, וכתוצאה מכך התעכב פרסום
הסיפור. בינתיים הגיעה עת הבדיקה שלה. היא בדיוק חשבה על עוד
רעיון לסיפור כשהרופא אמר, בארשת פנים עגומה כמתבקש, שככל
הנראה יש לה סרטן. "סיפור על נערה שחולה בסרטן! זהו זה" חשבה
טליה. ואז היא קלטה את מה שנאמר לה, והתעלפה.

החודשים הבאים היו מייסרים מאוד עבור טליה. אך יחד עם הטיפולים
הקשים אחזה בה לפתע גם ההשראה. מדי יום הכריחה את אמה להקליד
את הסיפורים שטוותה בראשה במחשב הנייד שהוצב ליד מיטתה בבית
החולים. בהתחלה הייתה כותבת בעצמה, אך עם הזמן הרגישה חלשה מדי
מכדי להחזיק את המשקל של המחשב. הסיפור ההוא, שכתבה לפני
שגילתה שהיא חולה, נראה לה טיפשי במבט לאחור, ולכן לא נעלבה
מהתגובות לסיפור, שהיו כולן שליליות. רק אדם אחד אמר, שלמרות
שעלילת הסיפור נדושה למדי, סגנון הכתיבה יפה ובהיר להפליא
ושהיא צריכה להמשיך לכתוב, ואולי לנסות את מזלה בכתיבת ספר.

טליה כבר ניסתה בעבר את מזלה בכתיבת ספרים. היא אפילו שלחה
שניים מהם להוצאת ספרים מוכרת. אך בכל פעם קיבלה מכתב דומה,
המתנצל על כך שאין ההוצאה יכולה לקבל את הספר. טליה חשבה
שהגיעה העת לנסות בפעם השלישית.

לאמא שלה היו ספקות בעניין. היא זכרה איך בכתה טליה ימים שלמים
כשנדחו הספרים שלה, ולא חשבה שכדאי לה לעבור התרגשות כזאת
במצבה הנוכחי. מצבה, בכל אופן, הלך והדרדר מיום ליום.

אבל טליה הייתה נחושה. באחד מלילות השימורים שעבר עלה במוחה
רעיון אחד, מיוחד במינו, והייתה לה הרגשה מוזרה שזה הנושא
שעליו חיכתה לכתוב כל הזמן. הספר התקדם במהירות, בכל יום
הוסיפה לו טליה שניים או שלושה פרקים חדשים, וכשסבלה מכאבים
חזקים במיוחד, ביקשה מאמה להקריא לה את מה שכתבה כדי שתוכל
להתענג על כך ולשכוח מהסבל שעברה. העלילה הלכה והתפתחה במהירות
מסחררת,  וטליה בקושי עמדה בקצב של עצמה. באופן לא מפתיע
במיוחד, גיבורת הסיפור הייתה נערה החולה בסרטן. מי אם לא היא
יכול לכתוב על הנושא הזה באופן אמין ומעורר הזדהות? תוך חודש
הסתיימה כתיבת הספר, וכל בני משפחתה של טליה קראו אותו, לפי
התור. כולם היו בטוחים שה"פריצה" שלה קרובה, ורק (ואת זה כולם
פחדו להגיד בקול) קיוו שתחיה מספיק זמן כדי להנות ממנה. אמה של
טליה שלחה את הספר להוצאת הספרים. טליה, למרות העידוד מבני
משפחתה, הייתה מתוחה למדי, וזה בטח לא תרם למצב הפיזי שלה.

ובינתיים, איבדו הרופאים כל תקווה. טליה חיכתה בקוצר רוח
לתשובה מהוצאת הספרים, שאיחרה להגיע. כל ערב הייתה בוכה עד
שנרדמה, מטושטשת מהטיפולים ומבולבלת מהמחשבות שהתרוצצו בראשה.
הייתה לה הרגשה שהיא לא תחיה עוד הרבה.
בשיחת נפש שערכה עם אמה, אמרה לה שכל חייה חלמה לזכות בפרסום
ובהערצה, וכי היא מצטערת שלא תוכל לחיות כדי להגשים את אותו
חלום. אמה הבטיחה לה שהפעם החלום יתגשם, שהספר יתקבל, ובכלל,
היא תחיה. למה לחשוב אחרת? (היא ניסתה להדחיק מראשה את המבט
הקודר של הרופא כשבדק את טליה בבוקר). טליה אמרה לה שאם הספר
לא יתקבל, היא תפסיק לכתוב לתמיד. אמא שלה ידעה שהיא באמת
מתכוונת לזה. טליה תמיד התכוונה למה שאמרה.

ערב אחד, כשטליה התעוררה לאחר שעות רבות של שינה מעורפלת, ראתה
את אמה יושבת לידה, ודמעות בעיניה.
"מה קרה, אמא?" שאלה. עיניה הבחינו במכתב רשמי למראה שנח בידיה
של האם. "ממי המכתב הזה, אמא?"
"זה מהוצאת הספרים..." אמרה אמה במבט מוזר.
"אוי, אמא, אני מפחדת. מה הם אמרו?"
"הם אמרו..." לקחה האם נשימה עמוקה, "הם אמרו... הם קיבלו את
הספר, טליה. הם יפרסמו אותו! החלום שלך עומד להתגשם, אחרי
הכל".
"אמא, אני כל כך מאושרת," אמרה טליה. היא חשה כאב חד בחזה,
כאילו הלב שלה מאיים לפרוץ החוצה. הם קיבלו את הספר שלה, את
הספר שלה! היא הייתה רוצה לקום ולרקוד בו במקום, אבל ידעה
שהיא חייבת להישאר במיטה, וחוץ מזה, היא במילא לא יכלה לעמוד
על הרגליים.

למחרת בבוקר נקבע מותה של טליה. "המוות היה מהיר ובלי כאבים",
בישר הרופא. היא מתה בשנתה.
ההלוויה הייתה קצרה ורשמית. אף אחד לא רצה, או יכל לדבר. האם
תהתה, מתוך ערפול חושים, אם נהגה נכון כששיקרה לטליה בדבר
המכתב. לפחות, חשבה מתוך תקווה לנחמה, הרופא סיפר שהיא מתה עם
חיוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לחם חתוך זה של
עשירים!!!





מישהי שרוצה
להשאיר את חותמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/04 10:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי פטל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה