תמי התעוררה בקושי, כמו בכל בוקר רגיל. היא הסתכלה על עצמה
במראה שבחדרה. היה לה כתם אדום מוזר על כותונת הברבי שהיתה לה
מאז שזכרה את עצמה, אבל היא לא ייחסה לזה כל חשיבות וגררה את
עצמה לשירותים הקרובים לחדרה. היתה לה הרגשה מוזרה בלילה, כזו
של פיפי, והיא התיישבה עם עניים חצי רדומות על האסלה. לפתע
משהו אדום הפריע לה בעיניים. זה היה כתם אדום של דם על
התחתונים שלה.
"אמא!" צרחה. היא פחדה שזה זה.
"אמא! בואי מהר!" אמא הגיעה בריצה.
"מה קרה תמר?!" אמרה אמא והסתכלה על התחתונים של תמי. הפנים של
אמא היו קורנים מאושר.
"תמר, את קיבלת מחזור!" וחיבקה את תמר חיבוק חזק חזק.
"ילדה גדולה שלי. סוף סוף!" אמרה אמא לתמר המופתעת. "עכשיו לכי
להתקלח. היום נעשה לשתינו יום חופש, ונקנה לך דברים של
גדולות!"
תמי המופתעת נכנסה להתקלח והרגישה גועל מעצמה. 'מה, עכשיו ירד
לי דם במקום פיפי?' פחדה. היא היתה כמעט בת 12. למעשה בשבוע
הבא תהיה לה יום הולדת, וזה די העכיר לה על האווירה השמחה
שלקראת הבת מצווה.
כשיצאה מהמקלחת אמא הסבירה לה מה זה תחבושת, ואיך שמים אותה על
התחתונים, ותמר ניסתה לעקוב אחרי זה. היא הרגישה גדולה, אפילו
מאוד גדולה, אבל היא גם הגעילה את עצמה מאוד. היא רצתה לא
לקבל. אף אחת מהכיתה עוד לא קיבלה, או לפחות שהיא ידעה. רק
מיכל מהשכבה, "מיכל הגדולה המפותחת שיש לה ציצי ותחת" כמו
שכולם היו קוראים לה, קיבלה, ואפילו היתה גאה בזה. מה יש פה
להיות גאה?!
תמר שמחה על יום החופש שקבלה מביה"ס. אמא לקחה את תמי לקניון.
היא קנתה לה קופסא לשים את התחבושות, היא קנתה לה ליפגלוס
ורוד, כי היא טענה שהיא כבר מספיק גדולה לשים אחד, והיא גם
קנתה לה ספר שמספר על בנות שקיבלו, וכותונת חדשה לגמרי.
בצהריים, אבא חזר הביתה והביא לתמר זר פרחים. "לילדה הגדולה
שלי" היה רשום בפתק, והוא נתן לה נשיקה על הלחי ואמר לה "עכשיו
אני כבר מתחיל לפחד שתתחילי לעשן ולצאת עם בנים" אמר בצחוק.
"איכס!" חשבה תמי. היא תמיד שנאה ריח של סיגריות, כמו שסבא
תמיד היה מעשן, וחוץ מרון החתיך בכיתה שלה, שכשהיה עובר היא
היתה מסמיקה, לא עניין אותה אף בן. 'הם כולם תינוקות', חשבה
לעצמה.
תמר התחילה לאהוב את הרעיון של להיות גדולה. היא לקחה את
הווקמן שקיבלה במתנה מדודה רינה ליום הולדתה הקודם, שמה את
השפתון החדש שאמא קנתה לה, ושכבה על המיטה מול המראה שבחדר
שלה. היא הסתכלה על עצמה. היא באמת נראתה אחרת עם השפתון,
ובכלל. הפנים שלה די התבגרו. היא נגעה בפנים שלה. הם היו חלקים
כמו של ילדים קטנים. היא גם עדיין הרגישה כמו ילדה. היא פשטה
את הבגדים כדי לשים את הכותונת החדשה שקנו לה. אמנם לא היה
לילה, אבל התחבושת גם ככה הגעילה אותה, אז רצתה ללבוש משהו
יותר נוח. היא הסתכלה על עצמה עירומה. היא בחיים לא הסתכלה על
עצמה ככה. היא התביישה ומהר שמה על עצמה את הכותונת.
היא יצאה מהחדר עם האוזניות, וניסתה להגיע לארון הממתקים, שם
נמצאות הסוכריות על מקל שסבתה הביאה לה מחו"ל. המאמץ גרם לכך
שהכותונת תעלה ותחשוף זוג רגליים צנומות, שמכוסות בתחתונים
צרות שהסתירו ישבן צעיר. היא לקחה את הספר החדש שקנו לה היום,
והלכה לשבת על הכיסאות שבגינה עם הרגליים למעלה, על השולחן,
תוך שהיא מוצצת את הסוכרייה בהנאה, ורגליה זזות ביחד עם
המוזיקה שהיא שומעת ברדיו ומזמזת לעצמה. הכותונת גלשה לה
לכיוון הבטן ושוב חשפה את הרגליים הדקיקות שלה, כמו שרק לבנות
12 יש. לתמי זה לא הפריע. היא בכלל לא שמה לב. היא רגילה תמיד
לשבת ככה. היא ילדה, למי איכפת באיזה צורה היא יושבת?
לפתע קלטה את השכן מהבית ממול מסתכל עליה מהחלון. הוא דיבר
בטלפון, אבל הציץ עליה מידי פעם. תמי הרגישה טוב עם עצמה. היא
זזה בנוחות על הכיסא, ותוך כדי כך חשפה עוד מעט רגליים. השכן
התקרב יותר לחלון, מציץ בעקביות יותר. תמי חייכה לעצמה בשקט.
לאחר מכן עשתה את עצמה מגרדת בצד הפנימי של רגלה. השכן בעקבות
צעד זה ניגש לחלון וחייך אליה. היא חייכה בחזרה. היא הרגישה
כוח. עוצמה. היא לא הבינה את משמעות מעשיה, אבל חיוכו של השכן
והתנהגותו גרמו לה להרגיש מעולה עם עצמה. היא הרגישה שבכל
תנועה שהיא תעשה השכן יחייך יותר ויותר. היא הבינה את העוצמה
הנשית הטמונה בה, באותו הרגע.
תמי נכנסה הביתה, לחדרה, ונעלה את הדלת. הפעם היא התפשטה
לחלוטין, ולא פחדה להתבונן טוב בגופה החדש שנגלה אליה. היא לא
היססה לגעת, בשום מקום בגופה. היא חקרה ובדקה עצמה מול המראה,
לומדת טוב-טוב איך נראים קימוטי עורה ואיבריה בתנועות שונות.
היא למדה לאהוב את עצמה.

לאחר כמה ימים, כשחזרו הרוטינות של ההתגרות בשכן, שתמי די
נהנתה מהן, יצאה תמי, לבושה בכותונת לפני השינה, לגינה כדי
לזרוק את הזבל, כמו שמוטל עליה לעשות כל יום. "הרי היא ילדה
גדולה" כמו שאמרו הוריה, והיא מסוגלת פעם ביום לזרוק את הזבל.
"הי! ילדת הכותנות". תמי נבהלה. זה היה השכן המציץ. תמי לא
ידעה מה להגיב.
"היי, אין לך מה לפחד ממני. בואי, אני רוצה להראות לך משהו".
תמי ניסתה להתעלם ולא להגיב, והמשיכה ללכת במהירות לכיוון
הזבל. השכן בא מאחוריה ותפס אותה בפה כך שלא תוכל לצרוח, כמו
שהיא ניסתה לעשות.
"ילדת הכותנות, אל תצרחי לי עכשיו. את ידעת יפה מאוד לחשוף
קצת, עכשיו אני רוצה לראות הכל".
תמי זרקה עליו את שקית הזבל וברחה הביתה.
באותו לילה היא בכתה הרבה. היא עדיין אהבה את עצמה, אבל היא
הבינה שמה שעשתה, שהתגרתה כך בשכן לא היה בסדר. היא צריכה
להבין שהיא צריכה למתן את הנשיות שגדלה בתוכה.
למחרת לקחה תמי את כל הכותנות שיש לה בארון, ונתנה אותם
לצדקה.
אמה שאלה אותר לפשר מעשיה. זה נראה לה מאוד תמוה, כי הרי תמי
אהבה את הכותנות שלה, היו לה עשרות כותנות מכל מיני צבעים, עוד
מאז שהיתה קטנה.
תמי ענתה תוך כדי שהיא מקפלת אותם בבגרות ובבטחון מושלמים
כמעט, " בדיוק בגלל זה אמא. הרי אני כבר ילדה גדולה, לא?"