מישהו לוחץ על כל הקלידים של הפסנתר. מהנמוך ביותר לגבוה ביותר
ולהפך, בקצב אחיד.  שמתי לב לזה. כל יום שני בשעה 11 בבוקר,
ללא יוצא מן הכלל. מוזר ששמתי לב לזה, אני בדרך כלל לא יורדת
לפרטים, רק שבמקרה שלנו זה קורה בכל פעם מיד אחרי החדשות של
אחת עשרה. אני תמיד בבית בשעה הזו, תמיד אחרי שלקחתי את הילדה
לגן, עשיתי קניות, ביקרתי אצל הורי החולניים ועכשיו אני עובדת
מהבית. זה התחיל להטריד אותי, הפסנתר הזה. מוזר.
אז עשיתי מעשה והחלטתי שביום שני הבא, אעמוד בחוץ, ואראה מהיכן
זה מגיע.
והנה, עמדתי שם בחוץ, זה הגיע מהבית מולנו בדיוק, שהיה מכוסה
בצמחיה. יש שם שכנים חדשים כבר שנה, אבל אף אחד לא מכיר אותם.
ועכשיו, אולי כדאי לקחת את כל העניין הזה לידיים. הלכתי לדפוק
אצלם בדלת. חשבתי לבקש סוכר, באמתלה שאף אחד מהשכנים האחרים לא
בבית.
אני דופקת, פותחת לי אישה מבוגרת עם תווי פנים חדים, שיער שחור
צבוע, נראית לי רוסייה, "כן" היא אומרת במבטא שלה, עם מטפחת
שחורה על הראש ומגב ביד.
"את גרה כאן?"
"לא", היא מחפשת את המילים, "מנקה" מפטירה.
"יש כאן פסנתר, לא?"
היא מסתכלת עלי במבט לא מבין.
"פיאנו?" אני מנסה.
"אה, פיאנו, דה" היא אומרת בהבעה נרגזת משהו.
"איפה בעל הבית?" אני שואלת "בוס?"
"לא בבית, לא בבית".
"אני מצביעה על השעון ושואלת "מתי הם יהיו כאן?"
"לא, לא",
"לא?"
"לא פה, לא בארץ"
"הם נסעו?"
"אני מנקה, לא יודע"
אני מתקדמת טיפה "אפשר?" שואלת בעודי נכנסת לבית.
היא מסכימה בחוסר רצון, ומה שנגלה לעיני, בית מפואר, היא
בוודאי רק מנקה כאן אבק. זה מסביר את הפסנתר, היא בטח ניקתה
אותו ככה, הנה הוא, ניצב שם, בחיי שראיתי הרבה פסנתרים, אבל לא
פסנתר שכזה, צורה מוזרה, היה פסנתר כנף... אני ניגשת, יושבת,
מנגנת סונאטינה של בטהובן, אחת האהובות עלי, תוך כדי אני שומעת
חלושות "לא, לא, גברת, לא, לא" אני מסתכלת עליה במבט של סימן
שאלה.
"לא מנגנת, זה ישנה, זה אנתיק, זה מאתיים פה שנים. אני רק מנקה
חול של זה, שיהיה בסדר, לא... אני גם הייתי במוסיקה ברוסיה,
אבל פסנתר נשאר שם, וזה רק מנקה, לא מנגנת, מה פתאום".
אז זהו, ענתיקה, של מאתיים שנה היא אומרת, זה מסביר את המראה
המוזר שלו, ווי, בטח גם שווה כמה עשרות אלפים, ואני ישבתי
וניגנתי עליו כאילו כלום, למרות שכשאני חושבת על זה, הרגשתי
שהוא קצת לא מכוון.