נפגשנו לקפה,
השיחה האחרונה שניהלנו לא הלכה משהו, הרבה רגשות נחשפו. אני
כעסתי והיא ביקרה אותי. יש לי בעיה רצינית בצורה שאני מתקשרת
עם אנשים, אני צינית, אגרסיבית, לא ברורה. ככה לפחות היא טענה.
אחרי זה היה קצת מוזר, אני שתקתי וגם היא לא פצחה את פיה.
כשאומרים הכל אחד לשני כבר לא נשאר מה לומר. אז שתקנו.
אחרי אותו לילה, הרגשתי קצת מוזר. גם היא לא הרגישה נוח, אז
היה מוזר, פשוט מוזר. נפגשנו כל יום ועדיין היה מוזר. ככה זה
עם אנשים, לפעמים מוזר.
כשנפגשנו בפעם הראשונה הייתי בטוחה ששלחו לי מלאך, אבל היינו
שונות ובסיטואציה שונה לגמרי אני לא מאמינה שבכלל היינו מדברות
אחת עם השניה, אבל היה דבר אחד משותף לשנינו. אז התחברנו. היא
היתה צריכה אותי ואני אותה.
רק שהיא ידעה לתקשר אחרת עם אנשים ואני יצאתי דפוקה. בכלל
פתאום אחרי שנה כשאומרים לך שכל מה שעשית לא בסדר אז את מתחילה
לחשוב מה בדיוק לא בסדר. מן משהו שדופק קצת את הראש, שכבר מזמן
מבלה שעות נוספות בלחשוב ולנתח הכל עד המחשבה האחרונה, ואז
המוח כבר מאבד חוט מחשבה אז פשוט יש שתיקה מעיקה.

אז נפגשנו לקפה, ושוב לבשתי את אותה החולצה שכתוב עליה "take
it easy", משום מה כל פעם שלבשתי את החולצה הזאת ממש לא לקחתי
דברים באיזי, התפרצתי, צעקתי, שיגעתי את כל מי ששיגע אותי.
חולצה דפוקה, מיותרת, למה קניתי אותה.
עדיין מוזר אבל לפחות אנחנו מדברות. מדברות על החזרה לארץ. כי
בסוף נחזור, היא יודעת ואני יודעת. וכשנחזור ספק אם נשמור על
קשר, אני אהיה עסוקה בשלי והיא בשלה. אבל שנתיים עם בן אדם לא
מוחקים כל כך מהר, וידעתי שכמה שכואב עכשיו עוד יכאב הרבה
יותר. אז העלתי נושא לשיחה. הבכי הראשון שיצא כשנחזור, כבר
עברתי את זה פעם. זה בכי כבד, מעיק, משהו שהצטבר כבר שנים
ופתאום בבת אחת יוצא. בכי שקורע את הלב למיליון גזרים. ומכל
האנשים בעולם, כמה שהיה מוזר רק היא הבינה את הבכי הזה.
תמיד כשאני רוצה לדבר על הבכי הזה קשה לי. מיליון מילים לא
יעזרו לי להסביר את הבכי הזה. בכי של חרטה, שנאה, כעס ובאותו
זמן זכרונות, אהבה וכל מה שמקשר ביני לבין הבית שלי.

ישבנו לקפה, ורק על זה דיברנו. היה מוזר. אמרתי לה שאני מפחדת.
מפחדת מהבכי הזה, שכבר עברתי הרבה. דחסתי יותר מדיי למספר שנים
והלב כבר עמוס מזכרונות וחוויות. כי הבכי הזה, הוא שמור למקרים
מסוימים. כשכבר לא נשאר מה לומר או להרגיש או לחשוב. זה בכי
סופני כמו ענן שחור שלא נגמר.
אבל הוא נגמר, הוא תמיד נגמר, בדרך כלל בבוקר שלמחרת, אחרי
שאני בוכה עצמי לישון. הבוקר שאחרי תמיד נראה יותר טוב. השארתי
הכל מאחורי עם הבכי ועכשיו אפשר לעבור הלאה.
אבל עדיין פחדתי מהבכי ההוא, מהמספר שעות שתשב לי אבן ענקית על
הלב.
סתם ככה לשפוך את הלב זה לא לעניין ובכל זאת כשלא נותר מה
לעשות אז עושים את זה. אז הנה, עשיתי את זה. אני מנסה לתקשר עם
אנשים אחרת אבל יש רק מספר קטן של אנשים שמבינים.

ישבנו לקפה, והקפה כבר נגמר, ועדיין היה מוזר. היא הסתכלה
עליי, ואני עליה. כמה שאני שונאת להסתכל למישהו בעיניים או
כשמסתכלים בשלי. זה כל כך חודר לנשמה. אבל היא הבינה. היא
המשיכה להסתכל למרות שהיה מוזר, והיא הבינה. "כשתבכי את אותו
בכי שאת כל כך מפחדת ממנו, אני אבכה איתך", היא אמרה.

עדיין מוזר, אבל היא מבינה, רק היא מבינה ותבין. אפילו כשאני
לא אבין, היא תבין.