כשהייתי בכיתה א', היינו משחקים הבנות על הבנים. ניסינו לשחק
הבנים על הבנות אבל לא הצלחנו, תמיד הבנים היו תופסים אותנו
אחרי דקה ואז זה היה משעמם. את כל הבנים תפסתי פעם אחת, את
כולם חוץ מאת אדיר. אדיר היה ילד קטנטן ומהיר ממש. גם בכיתה ו'
בתחרות של כיתות ו', אדיר זכה מקום ראשון, כי הוא כל כך מהיר.
תמיד הערצתי את אדיר, אדם עם עקרונות שעומד על שלו. הוא היה
צימחוני מאז ומתמיד, לפחות מאז שאני זוכרת אותו. כי הוא האמין
שלהרוג חיות זה רע. הוא היה גם אדם כובש, אדם כל כך מצחיק
וחכם. והייתה לו גישת חיים מדהימה.
אדיר, כל פעם שהוא היה רואה אדם ברחוב, לא משנה אם הוא לא מכיר
אותו, הוא תמיד היה מברך אותו בשלום, בוקר טוב, אחר הצהריים
טובים או ערב טוב. שרצה לקנות משהו בחנויות היה מברך את
המוכרת, מקיים איתה שיחה ידידותית ורק אז מבקש ממנה את המוצר.
המורים כולם השתגעו אחריו, הוא היה ילד מבריק, מנומס ומחונך.
אני אהבתי את אדיר מכיתה ז'. הוא היה החבר הכי טוב שלי, את כל
הצרות שלי סיפרתי לו. בתקופות הקשות שלי הוא עזר לי, ובתקופות
טובות היה מאושר יחד איתי.
רק בכיתה ט', אדיר גילה שהוא אוהב אותי. זה היה מוזר, כמעט
הזוי אפשר להגיד. היינו בלילה במחנה. כולם נרדמו, רק אדיר ואני
עוד היינו ערים, שכבנו שק שינה ליד שק שינה, והסתכלנו על צורות
בעצים. ראיתי את החתול ההוא מאליסה בארץ הפלאות, והוא ראה נעל,
ואז הוא התחיל לספר לי גירסא אחרת של סינדרלה, שאחות אחת, היו
לה בהונות גדולות אז היא כרתה אותם, ואז ציפורים צייצו לו
שיסתכל בנעל כי היא מלאה דם, ואז הוא חזר והאחות השנייה כרתה
את העקב, ואותו דבר עם הציפורים. הייתי צריכה ללכת לשירותים,
ולא רציתי ללכת לבד, אז הוא בא איתי. הוא התחיל להתלונן על זה
שבנות תמיד הולכות ביחד לשירותים, ומה יש לנו כבר - יאכלו
אותנו אם נהיה לבד? האמת שהוא צודק, אבל זה חוק בנות מספר אחד,
וחוקים נועדו בשביל שישמרו עליהם.
אדיר ואני חזרנו לשקי שינה. היה לי קר, אז התכרבלתי בחיקו של
אדיר. תמיד אהבתי את החיבוקים שלו, יש לו את הסוג חיבוק הגדול
והאוהב הזה. זה לא היה משהו מיוחד שהוא חיבק אותי. היא חיבק
אותי חיבוק גדול, והראש שלו בתוך החזה שלו, מלטף את שערי. "כבר
אמרתי לך שאני אוהב אותך?" הוא לחש לי
"זה בלתי הגיוני"
"למה?"
"כי זה אתה, אתה לא אוהב מישהי פשוטה כמוני"
"את כל כך מיוחדת, את לא יודעת כמה"
בשלב הזה התחלתי לבכות לתוך החזה שלו, עד שכל החולצה שלו הייתה
רטובה, ואז הוא הרים את הפנים שלי ונתן לי נשיקה קטנה על האף.
את הנשיקה הזאת אני אזכור תמיד. הנשיקה הפשוטה הזאת על האף,
בלי שום סיבה.
מאותו לילה אנחנו זוג רשמי.
בבוקר התעוררתי מאושרת, מדווחת לכל מי שרוצה לשמוע שחלומי
התגשם. היינו ביחד כל כיתה ט', וכל כיתה י' וכל כיתה יא' וכל
כיתה יב'. איתו היו לי כל הניסיונות החדשים והראשונים.
בזמן שכל החברות שלי החליפו חברים כמו גרביים, כולם היו בטוחים
שאנחנו מתחתנים. והאמת? חשבנו על זה, אבל היו לנו תוכניות
גדולות לעתיד. אדיר רצה להיות קרבי, ואני רציתי לעשות שנת
שירות, ואז שנינו ניסע ביחד לזרוק ת'ראש שנה שנתיים בהודו.
האמת, התכוונו לזרוק ת'ראש רק חצי שנה, אפילו פחות. רצינו
לעשות טיול חופים בארצות הברית, לנסוע לניו זילנד ולאוסטרליה,
למוזאמביק, לסין, ליפן...
בנשף של יב' שלנו, התלבשנו יפה. הוא בא לאסוף אותי עם הטיוטה
הכסופה של אבא שלו, ולבש מכנס שחור וחולצה לבנה. הוא היה נגד
גינוני יתר. לבשתי שימלה אדומה ארוכה. הוא החמיא לי. כל הלילה
רקדנו בטירוף חושים.
שבועיים אח"כ ליוויתי אותו לבקו"ם. ככה חיינו כמעט חצי שנה.
שאני רואה אותו פעם בשבועיים-שלושה, אבל הוא היה כל עולמי,
בשבילו הייתי מחכה אפילו עשור.
ב-11 בדצמבר חיי השחירו. הכל נראה לי כמו סרט מאז. בדיוק הייתי
אצלו בבית, עוזרת לאימו לבשל ארוחת יום שישי לפני שהוא בא,
עוזרת לאחיו בשיעורי בית במתמטיקה ומסרקת את אחותו. הם דפקו על
הדלת בשעה שתיים-עשרה אפס אפס. שני חיילים וחיילת, הם אמרו שיש
להם משהו רע להגיד, אמא שלו שלחה את הילדים לחדרים. אני והיא
נשארנו שם. שתי הנשים שהכי אהב, שתי הנשים שהכי אהבו אותו.
החיילת פתחה את פיה, אך אימו קטעה אותה.
"תגידי לי שהוא בסדר, תגידי לי שלא קרה לו כלום"
"אנחנו מצטערים" היא פתחה "הוא נפטר..." את המשפט היא לא
סיימה. אימו פתחה בבכי והתמוטטה לספה. הפנים שלי החוירו. לא
עיכלתי את מה שקרה כאן הרגע, מה הם אמרו? הוא מת? הוא לא מת.
איך יכול להיות שהוא מת? הוא היה צריך להגיע עוד ארבע שעות,
לזרוק את התרמיל ולהיכנס, לחבק אותי בצד אחד את אימו מצד שני,
והאחים שלו יתלו עליו מכל עבר. ואז אבא שלו יטפח לו על השכם
ויגיד "איזה בן גידלתי לי" וישמין מנחת. ומה עם כל ההבטחות? מה
עם ההבטחה לחיות איתי לנצח? ומה עם הטיול שלנו? והוא לא מת.
הוא חי.
החיילת המשיכה לעמוד שם עוד המון זמן, אני בינתיים פרצתי
בבכי.
מאז אני גרה לבד, בארצות הברית, מנסה לשכוח ממנו. מהחבר הכי
טוב שלי. מהאהבה שלי. מהדבר היחידי שהיה נותן לי את הכוח
לקום.
אדיר שלי, אני מתגעגעת אלייך.