לאורי, ורד, דקל, הדר ו........ גיא שבשמיים

הנער מצא את עצמו מול שער הברזל. השער בלט בצבע האדום, העז מול
כל הלובן שמסביב. ידו הימנית נמשכה לעבר הידית הירוקה. זה לא
היה פשוט, אחרי הכל 5 ימים היד לא זזה, שכבה ללא ניע צמודה
לגופו. הדבר הזה עושה משהו לשרירים.
הוא ניסה עוד פעם . כף היד נעצרה על ידית הברזל הקרה, עוד
דחיפה קטנה והיא תכנע לו.
"אתה גיא, נכון!" האיש הגבוה שמצדו השני של השער קם מהכיסא.
"כן, זה אתה, אני כבר מזהה" הוסיף האיש לאחר שעזר לנער לפתוח
את השער ולהיכנס פנימה.
"בוא נתחיל, יש לנו הרבה עבודה היום" המשיך.
"רגע, חכה ,מה זה פה?" שאל הנער.
"עוד כמה דקות יתברר לך הכל" ענה לו האיש "תן לי יד , אתה עוד
צריך עזרה." הושיט לו את ידו.
הנער הביט באיש הגבוה, פניו היו נעימות למראה, קרחתו נצצה
ועגיל קטן השתלשל מאחת מאוזניו, האיש היה עצוב, עצוב מאוד.
הנער הושיט את ידו שנבלעה בכף ידו הענקית של האיש.
"בוא ניכנס למשרד שלי" הוא אמר בכבדות.
הם התחילו מתקדמים , הנער ניסה להבין כיצד הוא מתקדם למרות
שהוא לא מרגיש את הרגליים שלו נעות. הוא הסתכל למטה אבל
הרגליים מהברכיים ומטה הסתתרו בתוך קצף לבן של עננים.
" ואוו , מדליק, כמו בדיסקוטק " הוא אמר ורגע לאחר מכן המשיך.
"אה. עכשיו אני מבין, הגעתי לשמיים. " שתק מספר שניות והוסיף "
אני מקווה שזה לא הגהנום" הוא ניסה לחשוב מה הוא עשה רע בזמן
האחרון.
"תירגע, אתה לא צריך לדאוג, אתה בטח לא מאמין לסיפורים האלה על
גן עדן וגהנום?"
"אבל זה נכון, אני בשמיים?"
"כן, ואני אחראי עליך כאן."
"אתה מלאך?"
"ככה קוראים לזה אצלכם."
"תמיד חשבתי שלמלאכים יש שיער לבן וזקן ארוך."
"זה היה ככה פעם, אבל אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למה שקורה
למטה. העגיל מתאים?"
"מגניב, איך קוראים לך?"
האיש לא השיב.
"שמע, זה לא פייר אתה יודע את השם שלי ואני לא יודע את שלך."
הנער לא הרפה.
"שלמה, אם אתה מתעקש."
הם נעצרו מול דלת כחולה, שלמה לחץ על השלט שבידו והיא נפתחה ,
לחיצה נוספת סגרה אותה כשנכנסו.
"קודם כל תחליף בגדים, תוריד את כל הבגדים ממך ותלבש את הגלימה
הזאת שעל הכסא"
שלמה התיישב על הכסא שמאחורי השולחן הענק.
הנער עיקם את פרצופו למראה הגלימה הורודה, הוא לא אהב את הצבע.
הוא חיפש בעיניו מקום מתאים להתלבש.
"נו תתפשט מה אתה נבוך? אני מכיר אותך ואת גופך יותר ממה שנדמה
לך" אמר לו שלמה בבדיחות.
הנער עמד במקומו.
"שכחת שאני לא מסוגל לזוז." אמר רגע לאחר מכן לשלמה.
"תסלח לי , אני לא מרוכז היום" שלמה קם במהירות מהכיסא וניגש
אליו.
בעדינות הוא הסיר את החולצה והמכנסיים מגופו של הנער.
"חייבים להוריד גם את זה?" שאל הנער כששלמה ניגש להוריד לו את
התחתונים.
"כן, וחוץ מזה זה יותר נוח." הוא הוריד ברכות את פיסת הבד,
נזהר לא לגעת במקומות מיותרים.
הנער בוש לרגע במערומיו, כפות ידיו ניסו להסתיר את האיברים
האינטימיים שלו. לא עבר רגע וגופו הרזה של הנער נבלע בגלימה
הורודה.
"תגיד , זה יישאר ככה? שאני לא אוכל לעשות שום דבר לבד" שאל
הנער. אני לא רגיל לזה."
"יהיה בסדר תוך שעה שעתיים הכל יסתדר, שב על הכיסא הזה, תנסה
לעשות את זה לבד."
פסיעה ועוד פסיעה וגופו האתלטי של הנער נע לעבר הכיסא בכוחות
עצמו, הוא התיישב.
"טוב , בוא ואני אסביר לך. " התחיל שלמה לדבר.
" אני זה שאחראי עליך , אני אנחה אותך בכל מה שקורה כאן, כל מה
שתרצה לשאול , תשאל רק אותי. אתה מקשיב?"
הנער לא הקשיב ,מבטו עבר על השולחן הענק. מסך טלוויזיה גדול
היה הדבר היחיד שהיה עליו. המסך היה מפוצל להמון משבצות שבכל
אחת מהן הוקרן סרט אחר.
הסרטים היו שונים מהסרטים שהנער ראה בטלוויזיה או בקולנוע.
נראה שהדמויות בהם משחקות את עצמם.
בתנועה אוטומטית התרוממה ידו לנקות את עדשות המשקפיים , הוא
התפלא שלא שם לב עד עכשיו שהן לא עליו , תמה כיצד הוא מצליח
לראות היטב גם בלעדן.
במשבצת  13 פסע זוג זקנים על חוף הים, מחזיקים יד ביד.
ב 2 התנהל לו ריב בין שני ילדים כבני 5.
הנער הוקסם משפע המצבים שהתנהלו מולו.
"מה זה בדיוק?" הוא פנה אל שלמה.
"על כל אלו אני אחראי, ככה אני רואה בדיוק מה קורה אתם."
"מה, אתה רוצה להגיד שלכל אדם יש אחראי כמוך?"
"לא, רק למיוחדים" ענה לו שלמה בחיוך.
"ואני הייתי בינהם?" שאל אותו הנער.
"נכון! היית" פניו של שלמה נעצבו.
"אני רואה שיש לך גם וידאו, אתה בטח מקליט את כל מה שמצולם. את
כל החיים שלהם."
"ידעתי שאתה ילד חכם."
"אז בטח הקלטת גם את שלי, זאת משבצת 1 . עכשיו אני מבין למה
היא שחורה."
הנגיעה של הנער על המסך במשבצת מילאה את המסך הגדול בשחור.
"אתה מוזמן ללחוץ על REW  , PLAY   זה בדיוק כמו בווידאו."
הנער מיהר ללחוץ על REW,הרפה, ולאחר שניות לחץ על PLAY.
התאריך בתחתית המסך הראה 1/1/2000 בשעה 4 לפנות בוקר.
"אויש, לחצתי יותר מידי. לא חשוב" אמר הנער.
"אני זוכר את זה, חיכינו כל הלילה לזריחה הראשונה במילניום, זה
היה כייף."
"שמע ,זה אדיר. "הנער המשיך לשחק בכפתורים. על המסך השתנו
תאריכים ותמונות בקצב מסחרר. בכל פעם הנער חישב בן כמה הוא היה
באותו זמן.
"רגע, מה אתה עושה כאן. אני לא זוכר אותך בבר -מיצוה שלי."
"בכל הרגעים החשובים שלך הייתי לידך , שמרתי עליך."
"הערב הזה היה נחמד , נכון? היה אוכל טוב ,אוירה מצוינת,
משפחה, חברים."
"פה אני בגיל 10 בירושלים, למה אתה נותן לי יד במעבר החצייה."
"היו שמועות שלאחד מכם יקרה משהו באותו יום, אז ירדתי לשמור
עליך."
"אפשר לדלג על זה? אני לא רוצה להיזכר בזה." אמר הנער למראה
דמותו כבן 3 משתין מהמקפצה בבריכה העירונית. " אבא תמיד מזכיר
לי את זה וצוחק איתי על הקטע."
היד שלו המשיכה ללחוץ על הכפתורים. קדימה ואחורה.
על המסך נראה הנער שוכב על מיטה בבית החולים מחובר לצינורות
הנשמה.
"אתה יודע," אמר הנער " אני זוכר כל רגע משם. שמעתי את כל מה
שניסו לעשות שם , לפעמים זה היה מאוד מבדח כמו הקטע עם שמן
הזית שהגיע מצפת, נדמה לי שחבר של אבא הביא אותו מאיזה קבר של
מקובל. או המכשפה שניסתה להפעיל עלי את קסמיה" הנער צחק ."רק
חבל לי על ההורים שלי, הם היו כל כך מודאגים. רציתי להגיד להם
ללכת לישון. חבל שהם לא יכלו לשמוע אותי." הנער לחץ על כפתור
REW לחיצה ארוכה.
"זה נראה כמו חדר לידה" פנה הנער לשלמה. "אה, אני רואה שזה
בדיוק ביום שנולדתי. גם שם היית?"
המצלמה התקרבה למיטה , מנסה להציץ מבעד לראשי הרופאים
והאחיות.
הבכי העז של התינוק שרק נולד מילא את החדר, על המסך נראה שלמה
לוקח את הנער שנולד ומניח אותו על בטנה של אמו.
"תראה איך אבא שלי מתרגש?"
"כן, גם אני ראיתי את זה אז" אמר לו שלמה.
"מעניין אם יש עוד אחורה?" הנער לחץ שוב על הכפתור המתאים.
"את זה אתה לא חייב לראות" שלמה ניגש לכבות את המכשיר . על
המסך הופיע תאריך, בדיוק 9 חודשים לפני שהנער נולד.
" יש לי הרגשה שיש מישהו נוסף בחדר" נשמע קולה של  אמו של הנער
רגע לפני ששלמה כיבה את המכשיר.
"למה היית צריך להיות שם? הרי עוד לא נולדתי"
"הייתי חייב לוודא שתנבוט בבטנה של אמך באותו לילה, אתה מבין
,באותו שבוע אחותך הייתה חולה וקמה הרבה בלילה. דאגתי לשבת
ולהרגיע אותה עד שזה יקרה."
"שמע, זה מגניב כל העסק הזה. החברים שלי לא יאמינו לי." הנער
עצר את שטף דיבורו והרהר.
"תצטרך לחכות הרבה זמן עד שהם יגיעו הנה, אם כי עם כל מה שקורה
שם אצלכם אי אפשר לדעת, אולי אחד או שניים מהם עוד יופיע פה
בשנים  הקרובות." אמר לו שלמה.
שלמה והנער השתתקו , כל אחד התכנס במחשבותיו.
לאחר זמן ממושך הנער הפנה את מבטו לשלמה והסתכל עליו. העליצות
שהייתה בו  פינתה את מקומה לעצב גדול ובהמשך לכעס בולט. שלמה
הבין שהשאלה הבלתי נמנעת מתקרבת.
"תגיד, איך זה שלא שמרת עלי בקניון? הלא זה היה כל כך פשוט אם
רק היית תופס אותי  בחולצה , או אם היית נמצא למטה ומשנה את
זווית הנפילה שלי."
שלמה ניסה להסיט את עיניו ממבטיו הכועסים של הנער.
הנער לא הרפה, "אתה חייב להסביר לי למה זה קרה?"
"תבין" אמר לו שלמה בכבדות. "באותו יום היה לי עומס אדיר.
פיודור ,זה שראית במשבצת 7 כמעט וטבע כשנפל לתוך בור שנפער
בקרח. רודריקו בן ה3 שתה נפט בטעות ומחמוד ממשבצת 2 רצה להתאבד
בפיגוע תופת . ישבתי לידו כמעט שעתיים עד שהצלחתי לשכנע אותו
לוותר, אחרי זה הייתה ישיבת צוות סוערת כי ענאן של המלאך
אלכסנדר עשה את זה במקומו.
ביום שישי אנחנו יושבים בדרך כלל בפאב וכנראה ששתיתי יותר מידי
בירות ונרדמתי, התעוררתי ב 3 לפנות בוקר וראיתי אותך כבר שוכב
על מיטה בבית החולים. פשלה שלי , אני מצטער."
"אפשר לראות את הקטע שנפלתי?" קולו של הנער התרכך קמעה. "אני
לא זוכר כלום ממה שקרה שם."
"לצערי אי אפשר, המצלמה מצלמת רק את מה שאני רואה בעצמי,
מצטער."
"עוד שאלה? אתה יכול להראות לי מה שקורה עכשיו בבית שלי?"
"אפשר, אבל אני צריך לזה אישור מיוחד, נפגש מחר. בוא אני אקח
אותך לביתן שלך, תיפגש עם כולם .יש פה אחלה של אנשים. גם בנות
יפות."  שלמה קרץ לנער.
למחרת הנער התייצב בדיוק בשעה שהם קבעו.
על המסך נראו אנשים נכנסים לבית . התאריך והשעה היו נכונים
לעכשיו.
הנער מחה את הדמעות שבצבצו על לחיו, הוא נגע במסך שהתמלא באביו
ואמו, ליטף את פניה של אחותו הקטנה שישבה בזרועותיה של אמו.
הזיז את פניו הצדה למראה אחותו הגדולה שבכתה , חייך כששמע את
נביחות הכלב מהחצר.
"הם כל יום באים" אמר לו שלמה כשלחדר נכנסו החברים שלו שהיו
אתו בלילה בקניון.
"קיבלתי אישור מיוחד להשאיר אותך פה עד הלילה. אתה חושב שתעמוד
בזה? שאל אותו שלמה.
השעות חלפו.
בשעה 8 בערב נכנסו לחדר בעננים חבורה עליזה בגלימות ורודות.
"באנו לארח לך לחברה" אמרה מישהי.
"זאת מסורת אצלנו, כשחדש מגיע אנחנו מלווים אותו בימים
הראשונים." אמר מישהו אחר.
לחדר הוכנסו מגשים עמוסי גביעי גלידה , פיצות, המבורגרים
ממקדונלד. מארונות נסתרים הוצאו מחשבים ומשחקים . שניים שחקו
בשש-בש, אחרים בקלפים מישהו התחברו לאינטרנט . הנער השתחרר
מהמועקה שליוותה אותו כל היום. הוא הצטרף לפעילות השמחה כשמידי
פעם הגניב מבטו למסך הענק.
בשעת לילה מאוחרת עזבו אחרוני המבקרים את הבית ברח' האלה. גם
הנער ושלמה נשארו לבדם בחדר בעננים.
"תודה" אמר הנער. "אני כבר לא כועס עליך."