"אני רוצה לדעת את השם שלך, אפשר?" היא היססה. כששאלה זאת
שפתיה היו יבשות ממרוצת הדרך ומהקור סביבה, פתאום חולשה תקפה
אותה. היא הסמיקה כשהיא  הבינה את השאלה המביכה ששאלה אותו...
גבר צנום עם עיניים עצובות שפונות אליה בשאלה, לא מבין למה
הילדה העדינה הזאת, שידיה רכות ולבנות מחזיקות חזק את השנייה
ממבוכה.
"אני רועי".
"אני מצטערת, לא התכוונתי להביך אותך... חשבתי שאתה מישהו
אחר".
בעיניה עמדו דמעות. היא חשבה לעצמה בלב "איך יכולתי לעשות את
הטעות הזאת?! למה חשבתי שזה הוא?!"
עיניים שמשקפות את כל הכאב והייסורים שעברו עליה בחודש האחרון
בלעדיו.  היא הסתכלה על הדמות החולפת בתחנת האוטובוס המלאה
חיילים, כמו כל פעם שהיא עברה שם... גם הפעם היא רצתה לצעוק
"בוא כבר, אני חייבת לראות אותך. אני מתגעגעת". היא ברחה משם
בריצה ובראשה רצות תמונות - הפעם האחרונה שנפגשו... הנשיקה
הראשונה... החיבוק המנחם שהייתה זקוקה לו... הליטוף בשערה כשרק
רצתה לבכות... הוא תמיד היה שם בשבילה... מה היא תעשה עכשיו,
כשאין מי שיבוא ויבין אותה, ויסלח לה כשהיא תעשה שטויות,
וירגיש את כל מה שהיא הרגישה, כשסבלה - סבל איתה, וכששמחה -
הוא הרגיש מאושר כמוה.
עכשיו הכול נעלם...

רגליה הוליכו אותה לפסי הרכבת, שם בפעם הראשונה הם נפגשו. היא
חשבה שזה מקום נפלא לצייר את העצים המלבלבים, ואותו רץ לפנות
בוקר. לפתע היא הרגישה שמישהו נועץ בה מבטים. היא ישבה על פסי
הרכבת, רגליה מושלכות קדימה והנשימות הכבדות מעליה לא פוסקות.
היא הרגישה שהיא מדמיינת... ראשה החל להסתחרר,עורה החוויר "זה
הוא, זה הוא, אני לא מאמינה!" ראשה העיף מבט כלפי מעלה, ולפתע
היא קלטה שהוא ממשיך לרוץ כאילו היא אינה קיימת. "חכה! עצור!"
חשבה בליבה, אך שפתיה לא אמרו דבר. "ע..." היא לא יכלה לדבר אך
רגליה הוליכו אותה מהר. הוא נטה מהמסלול של הרכבת והיא לא שמעה
דבר... מהופנטת ממראה אהובה ששב, רצה אחריו על פסי הרכבת. לא
שומעת את חיכוך הפסים, את רעידת העצים ואת רעש המנוע. כולה
נדרכת לעברו... מחכה בקוצר רוח להיות איתו, ואינה יודעת שזהו
אינו הוא, אך מאחוריה מחכה לה הסוף המר.
הרכבת מגיעה, וראשה נקבר בין ההריסות. גופה נמחץ אך נפשה נאלמה
דום, פורחת למעלה לעבר השקט הסופי השלו, שבו סוף סוף תזכה
להיות עם היקר שבליבה לעד.