"את חשובה לי," אמר רוני, הפסיכולוג, והצטרף לסוללת הגברים
בחיי שהייתי חשובה להם, אבל. תמיד היה שם איזה אבל. איזה גבול
סמוי שעד אליו היו אוהבים אותי. המחסום הקטן או הגדול שהפריע
להם ללכת עליי עד הסוף. לאהוב אותי בלי אבל. ואני פרצתי בבכי.


יושבת מטופלת אצל המטפל שלה. בוכה לו על גבולות. על מלאכותיות.
על פנטזיות. על משחקי כאילו. היא בתפקיד האינטיליגנטית עם
העקרונות. והוא בתפקיד ה"אני יכול לעזור". לעזור? במה? הגעתי
לטיפול כי שוב הייתי תקועה במערכת יחסים שצריך לצאת ממנה ומהר.
יצאתי ממנה. אמנם בכמה שלבים. אבל עכשיו נשארתי רק עם העצב ועם
הפחד ששוב אני לבד ושוב גדלתי בשנה ועם השעמום. אז למה אני
צריכה פסיכולוג? ועוד גבר שאני חשובה לו ולי זה עולה יותר?

היא מאשימה אותו על היותו גבר. פסיכולוג. בן שלושים פלוס. היא
לא ממש מכירה אותו. אבל עם הנתונים שלו הוא בטוח יכול להופיע
אצלה ברשימת עשרת הגדולים בין גיבורי הפנטזיה. וגברת מה היה
אילו מתפתלת תחת האפשרות להתאהב שוב באתגר בלתי מושג מראש.
משהו שיהווה את הריגוש הבא. ריגוש נטול סכנה בעליל, ולו בשל
העובדה ששום פסיכולוג צעיר לא יחרוג מכללי האתיקה המקצועית.
ולא חלילה כי היא עוד מטופלת שמפתחת רגשות כלפי המטפל שלה;
החכם, השנון, האמפאתי והרגיש.

יומני היקר (שבת, אחה"צ, מצב רוח: מעונן חלקית עם לחות גבוהה)

הייתי אתמול בפגישה טעונה במיוחד אצל רוני. שאלתי אותו למה
חשוב לו כל כך שאשאר אצלו בטיפול. רציף. ומיד שאלתי את עצמי:
נו, מה את רוצה שהוא יענה לך? בגלל הפרנסה?
חילצתי אותו מהמבוכה והסברתי לו מאיפה באה השאלה הזו. "בפגישה
האחרונה הרגשתי שקרה משהו. קירבה חדשה."
- "זה הדדי," הוא מיהר לעדכן אותי בחיוך.
"תהיתי למה אני צריכה להיכנס למלכודת הזו. הרי אני המטופלת
הקלאסית שעשויה להתאהב במטפל שלה."
- "זה רק בפנטזיה. את הרי לא מכירה אותי," הצטנע.
"בדיוק. פנטזיה." ומי אמר שאני לא רוצה להכיר אותך. לדעת למה
התגרשת. איך אתה התמודדת עם הפרידה? איזו מוזיקה אתה אוהב
לשמוע? אין לי ספק שאתה יכול להתרגש ממוזיקה. שמתי לב,
כשהתיישבתי בכורסא שלי, שהמגבר היה דלוק. שמעת דיסק לפני
שהגעתי. מעניין איזה. עם איזו מוזיקה אתה מתעורר. כיבית אותו
כשהלכתי לשירותים. מוזר, בפעם הראשונה הבחנתי שיש גם ספה
בסלון. קודם חשבתי שיש רק שתי כורסאות.
"אני באמת לא מכירה אותך. אבל אתה גבר ואני אישה ויש מתח." זה
לא מה שבאמת אמרתי במשפט אחד אבל הכוונה הובהרה והייתי נבוכה
ושאלתי אם גם פסיכולוגים נבוכים לדבר על נושאים כאלה והוא אמר
שהוא לא נבוך. והוא היה בלי משקפיים. או שדמיינתי אותם קודם?

לא סיפרתי לו שחלמתי עליו בלילה. למרות שבפגישה הראשונה או
השניה הוא אמר לי שהוא רוצה לרשום כשנדבר על חלומות. ואני
אמרתי שאני לא זוכרת חלומות. ובאמת אני לא זוכרת בדיוק על מה
חלמתי. אני רק זוכרת שהוא היה בחלום שלי. הופיע בלבוש מלא. לא
זוכרת את העלילה אבל במילה אחת: אינטימיות. לאו דווקא זוגיות.
מין רגע אינטימי כזה כמו שנפלט לנו בפגישה הקודמת. לא סיפרתי
לו גם שהלכתי לישון מוקדם. כדי לקום מוקדם ולהגיע לטיפול בזמן,
לשם שינוי. ועוד באוטובוס. כזה שצריך לצעוד לקראתו כמה רחובות
עד התחנה. לחכות מתחת לכל השמש והלחות התל אביבית בשיא הקיץ.
לנסוע באיטיות ולא בדרך הקצרה ביותר. לעצור בכל רמזור, מעבר
חצייה, תחנה, עוד תחנה, עוד אחת. התעוררתי כל חצי שעה משש
בבוקר. לא ישנתי טוב. כמובן שלא סיפרתי לו ששוב חשבתי לבטל
ביום חמישי.

דיברנו על גבולות. התפלספנו. הרבה יותר נוח לדבר על דברים
כלליים במקום לחפור בנושא המיניות בין מטפל למטופלת. והוא הלך
אחריי. הסברתי לו שמאז שאני זוכרת את עצמי אני מנסה לפרוץ כל
גבול שניסו להציב לי. הורים, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, עבודה,
גברים. ולכן זה נראה לי מוזר שאני מכניסה את עצמי ל'טיפול'
במסגרת מלאה בגבולות דקים ושבירים.
- "גבול מגן עלינו," אמר. ממש מקיאבלי.
"בגלל זה יש כל כך הרבה מלחמות," תרמתי. את הגבול המציאו כדי
שנוכל למצוא בו את הפירצה ואז להחליט אם להפיל או להשאיר פרוץ.
אני חושבת פתאום על כמה גבולות שהוא פרץ. הגעתי חמש דקות לפני
הזמן. יצאתי עשר דקות אחרי. לא רק שהוא לא עצר אותי כרגיל בשעה
המדויקת. הוא נראה המום מהעובדה שאני עוזבת. הוא לא הספיק
ללוות אותי לדלת, על פי הריטואל הקבוע. ועד כה הוא משתדל
להקפיד על ריטואלים. המאפרה, הטישו הוורוד, כוס מים קרים. ופעם
אחת אני משתמשת בטישו בפתאומיות, והוא מאבד את העשתונות? הוא
לא רופא שיניים. הטישו שמחכה בעקשנות לידי, לא אמור לשמש אותי
לניגוב הריר שניגר מפי הפעור. הרי מי שהניח חבילה שלמה של טישו
מתחת ליד ימין שלי, בטח לקח בחשבון שאולי יבוא היום ואני אקבל
את ההצעה הנדיבה לבכות לידו.

הוא גם התקשר לבדוק מה שלומי כמה שעות אחרי (נו, לא מאהב
אידיאלי? כל מה שנשאר לבדוק זה איך אנחנו עם סקס). הוא לא העיר
לי על ביטול פגישה עשר דקות לפני תחילתה. על איחורים בכלל. הוא
המליץ לי בחום להעיף את מיכאל מהחיים שלי. גם בלי התנצלות על
כך שזו חריגה מקצועית, אני יודעת שזו פריצת גבול.

יום ראשון, עמוק בתוך הלילה. מצב רוח: בהיר עד נאה.

גם אתמול בלילה לא נרדמתי. אחרי שסיימתי לעדכן אותך, יומני
היקר, נכנסתי למיטה עם סומק קל בלחיים. לא הייתי לבד. לקחתי
אותו איתי. את הפנטזיה החדשה שלי. דיברנו קצת. צחקנו הרבה. ואת
הסקס החלטתי לעשות רק איתי. אבל החזרתי אותו לסיגריה שאחרי.
היה ממש טוב.

היה לי יותר טוב בעבודה היום. הרגשתי שאני חוזרת. גיליתי
שהשארתי המון בלאגן בזמן שנעדרתי מאחורי משחקי המחשב הממכרים
במשרדי. שיחקתי הרבה פחות והקפדתי למלא את היומן במשימות למחר.
בדרך הביתה שוב הלכתי לאיבוד. כל תכנית שחשבתי לעשות בוטלה
בפספוס המחלף המתאים בדיוק ברגע האחרון. תוך שעה מצאתי חניה
באזור ונכנסתי לבית ריק. הקשבתי להודעות והייתה שם דולי,
שנשמעה אבודה. התקשרתי. סיפרתי לה על הדרמה הקטנה שהייתה לי
ביום שישי בטיפול. סיפרתי לה גם על הדרמה שהייתה לרוני,
בטיפול. היא עצרה אותי כדי להזמין את עצמה. היא נזקקה לי ואני
התמלאתי בכוחות מחודשים. היא הגיעה בלי יותר מדי מוטיבציה. היא
רצתה לדבר. היה לה סיפור מעניין. אבל אני רציתי ללכת לים.
רציתי לקחת את דולי לים.

לקחנו סיגריה מגולגלת והתיישבנו על המים. כמעט. השמיים קיבלו
את צבעי השקיעה. העולם נראה לרגע כמו ציור יפה מלא באופטימיות.
הראיתי לדולי. הרגעתי אותה כשסיפרתי לה ולי שעם ציור כזה העולם
חייב להיות יפה. כנראה שיש סיבה מספיק טובה לאהוב אותו. ואז
ראיתי אותו. עם דנית הסביונית שלו. אולי. הם היו קצת רחוקים.
אבל השמנמנות המתנשאת הזאת נראתה מאוד דומה לו. וגם הדמות
הבלונדינית העשירה והמטופחת התאימה לפלצנית הנוכחית שלו. אבל
אני, כלום. אדישות. בחנתי את עצמי. בדקתי מה אני לובשת. השיער
הפרוע שלי היה אסוף. הרגשתי צורך לפרוע אותו. כן, זאת אני.
היפה והפרועה. וחוץ מזה, מה אכפת לי. לי יש את רוני.