כבר כשעברתי מירושלים לתל אביב הרגשתי את השינוי באווירה.
האווירה התל-אביבית, זו שתמיד מדברים עליה בהערצה אצלנו בבירה,
היתה עכשיו חלק ממני. אני לא יכול להסתיר מכם - חוסר אמצעים
הביא אותי לקנות דירה בדרום העיר, אבל איזו דירה זו היתה...

מדי ערב, כשהייתי חוזר מהעבודה, הייתי עובר בדרך הביתה אצל
משה. משה עמד תמיד בכוך אפל ברחוב, וכולם ידעו שאצלו יש את
הסחורה הכי חמה, הכי טריה, הכי טובה. גם המחיר היה בהתאם, אבל
התמורה הייתה שווה כל מחיר, עונג עצום שערכו לא יסולא בפז.
כאמור, מדי ערב הייתי עוצר אצל משה, ובוחן את הסחורה. בניגוד
לירושלים, בתל אביב היו רק שני סוגים - שחורים ולבנים. לא שום
סוג של תערובות, המצאות ושינויים. אם רצית, יכולת לבחור או
בשחורים או בלבנים. ואני תמיד בחרתי בשחורים. ערב ערב, אצל
משה, הייתי מתפעל מהמראה מעורר התשוקה שלהם, ומזיל ריר. לבסוף
קניתי אותם, במיטב כספי, כדי שיספקו אותי באותו ערב. וזה היה
סיפוק... שמעבר לחלומות...

כבר כשהייתי נכנס לדירה הריח המיוחד שלהם היה משרה עליי אווירה
טובה. הייתי מוריד את החולצה, את המכנסיים, גם את הנעליים ואת
הגרביים, ונשאר רק בתחתונים ובגופיה. אחר כך הייתי משתרע על
הספה, ופותח את כל השחורים. הייתי פותח אותם מאחורה, אחד אחד.
עד שהייתי גומר אותם, והולך לישון. ככה כל יום.

גם היום כשחזרתי מהעבודה הלכתי למשה, אבל הוא לא היה שם.
חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי אותו. איזה לילה מסויט זה הולך
להיות. אני כבר מכור לגמרי לאקט הזה של לפתוח את השחורים. יש
לי חברים שקוראים לי 'המפצח', אבל אני מתעלם. אני לא יודע מה
הולך לקרות...



אני מבקש מכם, קוראים יקרים, ובכלל, כל תושבי האזור!
מי שראה את משה שמוכר גרעינים, שיגיד לו לחזור!
אני לא יודע מה אני עושה אם הוא לא חוזר. לעבור ל'פיצוחי יוסי'
זה הנחמה היחידה, אבל גם זה...