"תגידי, למה את בכלל שם?" שאלתי אותה. עוד כשהיא הייתה פה היא
לא ידעה לענות על אותה שאלה פשוטה. את המבט חסר ההבנה שראיתי
פה בפניה, החליפה שתיקה ארוכה.
"פתרונות את מחפשת? מאמינה במשפט: משנה מקום משנה מזל?"
באלוהים היא כבר לא מאמינה, את זה היא כבר הודיעה לי מזמן, אבל
בפתגמים כן?! לא מתאים לה...
"משחק תפקידים" היא קראה לזה, אבל תמיד היא הייתה הביישנית,
השקטה, הבחורה מאחורי הקלעים, שיצאה משם רק במקרים מיוחדים, אז
מה השתנה? הרצון למצוא משמעות לחיים? כיוון?
הם לא השאירו לה הרבה ברירות. בהתחלה היתה נחושה ללכת בדרך
שלה, אבל הנסיבות די הכריעו אותה וגרמו לה להיכנע, ללכת בדרך
הקלה שכ"כ לא רצתה ללכת בה.
ריחמתי עליה, על אותה ילדה, כי היא הייתה עצובה, סגורה, נטולת
שמחת חיים. משהו תמיד גרם לה להתכנס בתוך עצמה ולא לשתף אחרים
בצרתה. וכאב לי, כי היינו קרובות, החברות הכי טובות וכאבתי את
הכאב שלה, למרות שמעולם לא יכלתי להבין בדיוק מה עבר עליה, מה
מכאיב לה כ"כ עד שהיא מחפשת פתרונות קלים: מוות.
החיים כאילו המשיכו מסביבה, אבל היא הייתה תקועה במקום מסויים
וכדי להיחלץ, הייתה צריכה לקפוץ לאיזשהוא צד של הגשר שנחצה
לשניים.
היא פחדה, הרגשתי את זה בקולה, בסגנון כתיבתה, אבל צריך להתגבר
על הפחד, במיוחד שעל כף המאזניים השנייה יושב: האושר.
אני לא יכולה לתת לה את מה שהיא צריכה בכדי להשלים את ליבה,
אני כאן על תקן: התמיכה.
היא הכירה בחור, כמה שהוא היה טוב לה, אז, נגעה באושר בזכותו,
אבל חזרה אחורה, כי הנסיבות שגרמו לה להשתנות, השפיעו גם עליו
והוא המשיך הלאה.
העיניים המבריקות של אותה ילדה ייחרטו בזכרוני לעד. ילדה יפה
ושקטה עם עיניים עצובות, שהפתרון לא נראה בהן...