פרק 2
איימי הביטה בפעם האחרונה בביתה האהוב ונאנחה.
נכון, היא אהבה את הטירה ואת כל המעברים הסודיים והרוחות, ואת
מגרש הקווידיץ' (למרות שלא לקחה חלק בנבחרת, לעומת אחותה שהיתה
רודפת די טובה). ונכון, היא שנאה את כל התלמידים שם, לא התחברה
איתם, ואפילו הבנות שחיו איתה בחדר לא דיברו איתה הרבה, גם לא
הייתה לה ממש בעיה כי לא הקניטו אותה. פשוט שמרו מרחק ממנה.
לה זה לא הפריע במיוחד, בדרך כלל. היא הייתה רגילה שלא לקבל
תשומת לב. הכל הופנה לאחותה.
אביה התניע את המכונית (בהינף שרביט, כמובן).
מנוע המכונית השמיע שאגה והם החלו לנסוע.
"מכונית היא אמצעי תחבורה מוגלגי די מעניין", חשבה לעצמה
איימי. אחותה לא ממש התעניינה בזה, היא הוציאה את הסיכה שלה
והחלה להבריקה שוב ושוב ("התקרצף"). לאחותה היה מותר להשתמש
בקסמים כיוון שהיא נחשבת כבר לקוסמת בגירה (בת 17), והשנה הזו
היא שנתה האחרונה בהוגוורטס. איימי העדיפה להביט בכל דבר אחר
חוץ מאיך שאחותה מקרצפת את "אהבתה" בשקט, ולכן היא העבירה את
מבטה אל החלון. זה דווקא היה דיי מעניין, הרבה מוגלגים עשו את
דרכם אל מקום עבודתם, עקרות בית הלכו אל החנויות הקרובות,
וכדומה.
הנסיעה לא ארכה הרבה זמן, לצערה של איימי. היא העלתה בזכרונה
את 3 השנים הקודמות שלה בהוגוורטס וזה לא ממש עודד אותה, להפך,
היא נזכרה בכך שתמיד הלכה לה בשקט לבדה, כשכל השאר נהנים להם,
מדברים, משחקים ורבים עם חבריהם.
הלוואי והיא הייתה יכולה להגיע למצב של ריב עם החברה שלה.
לפחות יהיה לה למי להתגעגע.
היא נזכרה בימים הקרים בהם היה עליה ללכת לבדה אל החממות, או
בימי האביב, מעט לפני הקיץ, בהם כל התלמידים היו יוצאים
בקבוצות אל האגם, נחים בצל העצים ומפטפטים על כל השטויות
שבעולם.
איימי זכרה שהיא תמיד היתה סגורה בתוך חדר המגורים ולא יצאה
החוצה. "טוב", היא חשבה לעצמה, "בכל מקרה גם בבית זה לא שונה".
ולפני שהעלתה עוד מחשבה נשמע קול מוזר מאוד בראשה... קול שלא
היה שלה...
זה היה קול נשי, צורם, גבוה ודק. הוא הטיל על איימי אימה
מוחלטת. היא לא הבינה את מה שאמר הקול לפני, אבל הוא חזר... דק
וברור, "ההצגה מתחילה". ואז הקול נעלם כשהופיע.
איימי, זרועת אימה, נשענה עמוק יותר בתוך ריפוד המושב. הקול
צימרר אותה, הבהיל אותה, ליבה דפק בעוצמה, היא ניסתה להיזכר
בקול ההוא בלי רצון...
למה היא מתכוונת "ההצגה מתחילה"?
היא הירהרה בזה עד שנרדמה.
היא התעוררה למשמע חריקת הבלמים שהמכונית השמיעה.
זהו זה, הם חנו בדיוק ליד התחנה "קינג קרוס". איימי, ששכחה לעת
עתה את הקול המוזר, התרוממה ממושבה ופתחה את דלת המכונית. היא
עזרה לאביה להוציא את המזוודות ולהעלותם על העגלה הקרובה. לורן
העיפה מבט באיזור, תרה אחרי משהו מסוים, ואז איימי הבינה שזה
לא היה משהו, אלא מישהו. כמובן, איך יכלה לשכוח, לורן ודון.
הזוג ה"מלכותי" של ביה"ס.
דון היה גבוה קומה, עם עיניים כחולות שניתן לטבוע בהן ושיער
חום מהמם. "איך אפשר לא להתאהב בו?" - כך נאנחות כל בנות בית
הספר, כולן מלבד איימי, כמובן. היא לא הבינה מה ממש מיוחד בו,
"למרות ש..." היא הפסיקה את עצמה לפני שהמשיכה, לא, זה לא
יקרה, היא לא תתחיל להתאהב בדון ולתהנהג כמו מפגרת (או כמו כל
בת אחרת). לכן עזרה לאביה לגלגל את העגלה לתוך התחנה.
פרק 3
הם הגיעו לקיר שגבל בין הרציפים 9 ו-10, ובלי ששום מוגלג יבחין
עברו דרכו. הם עברו את הקיר ממש כמו קסם, עד שהגיעו אל תחנה
אחרת, שלט שסימנה כ"רציף 9 ו-3/4". הרכבת "הוגוורטס אקספרס"
השמיעה שריקה רמה והעלתה עשן מארובתה. איימי העיפה מבט אל
השעון הגדול שסימן במחוגיו
את השעה 10:58. 'עוד 2 דקות', מלמלה בשקט.
היא לקחה את המזוודה שלה מאביה, נשקה לו ללחייו ואמרה בקול
בוטח ככל שהצליחה: "נתראה כבר!" אביה חייך חיוך קטנטן מעודד,
כמו חיוך האנחה שהיא עצמה נתנה לו היום בבוקר. זה לא הטריד
אותה. היא עלתה על הרכבת והחלה בחיפושיה אחר תא פרטי בשבילה.
היא העיפה מבט בכל תא שאליו נכנסה. היא אפילו הביטה בתא שבו
ישב נער בגילה של איימי, הוא בעצם היה בשכבה שלה בגריפינדור,
היא לא בדיוק זכרה את שמו. "הלו איימי, איך היה החופש?"
"אהה....ב-בסדר אה...-". "קווין", ענה לה בקול מעט נעלב.
"הו, כן...סליחה זה...ש-ש-שכחתי". מה הבעיה שלי? חשבה לעצמה.
למה אני מגמגמת? "אהה..טוב אז אני אמשיך לחפש לי תא... אז
אה-אמ...להתראות אה-קווין", היא שלחה לו חיוך ועזבה את התא,
מתקדמת אל התא הבא אחריו.
לאחר חיפוש ממושך היא מצאה לה תא בודד שלא היה בו איש. "יותר
טוב לבד", למרות שהיא ידעה שזה לא נכון.
הרכבת שרקה שוב, טיפה יותר חזק, והגלגלים החלו לנוע. הרכבת
עזבה את התחנה ומהעיקול ראתה את אביה פוסע אל עבר השער לעולם
המוגלגי.
כעבור כמה דקות עמדה במפתן התא נערה בעלת שיער בלונד-קש מקורזל
מעט. "אממ...אני יכולה לשבת פה?" הביטה באיימי הנערה.
איימי בחנה אותה במקצת וענתה לה: "אם את רוצה את מוזמנת".
הנערה שלחה לה חיוך של הכרת תודה. "הסלית'רינים תפסו לי את התא
והייתי צריכה לעבור". היא רצתה להצדיק את הסיבה שבגללה היא שם.
"דרך אגב קוראים לי אנה. ולך קוראים איי-איימיליה,
נכון?" איימי עשתה פרצוף חמוץ וענתה: "כן, איימי", היא הדגישה.
"אוי אני מצטערת פשו-"
תעזבי, זה באמת לא נורא". והן שתקו לכל אורך הנסיעה.
הם הגיעו בשעות הערב אל תחנת הוגסמיד. איימי כבר עטתה את
גלימתה ולקחה את מזוודתה עמה.
איימי יצאה מהרכבת, דרכיה שלה ושל אנה שנסעה איתה התפצלו
ואיימי הביטה בכרכרות-ללא-סוסים, מחפשת אחת להיכנס אליה.
"תלמידים חדשים, לפה! תלמידים חדשים!"
זה היה כמובן האגריד, שומר המפתחות והקרקעות בהוגוורטס.
"היי האגריד!" אמרה לו איימי.
"הו!, היי איימי, הכל פה בסדר? אני מציע לך לעלות על הכרכרה
הזו". הוא הצביע על הכרכרה הקרובה שהייתה ריקה.
"הו כן... תודה, האגריד". היא שלחה לו חיוך מתוק ונעה אל
הכרכרה ההיא.
היא העמידה את המזוודה שלה ביתר נוחות והתיישבה, שוקעת בתוך
המושב שהיה עשוי בד רך למגע ונאנחה בעצלות. היא הייתה עייפה
מאוד, ורעבה מאוד.
לאחר כמה רגעים ראש הציץ מהדלת של הכרכרה, לורן. היא נכנסה
פנימה מבלי אפילו לשאול אם אפשר, היא העלתה את המזוודה שלה
ותוך כדי שהעמידה אותה היא הפילה את המזוודה של איימי. זה
עיצבן אותה מאוד.
פתאום עוד ראש הציץ מהדלת של הכרכרה: דון, החבר של לורן. הוא
חייך חיוך שחשף שיניים צחורות אל עבר איימי, מין מבט ממוגג
שכזה. הוא העלה את המזוודה שלו אף הוא לצד המזוודה של לורן
והמזוודה הנפולה של איימי.
לאחר שהזוג התמקם דון פתח את השיחה: "זה בסדר שאנחנו כאן,
לא?"
"אממ...אה -"
"פשוט לא היה לנו מקום אחר", התפרצה לורן בקול שמביע עצב, זה
היה ברור שהיא הייתה מעדיפה לשבת לצד הסלית'רינים במקום ליד
אחותה ה"לא-מקובלת". איימי הרי לא הייתה מיודדת במיוחד, היא
בקושי החליפה מילה עם הבנות בחדר שלה.
הכרכרות החלו לנוע ותוך כמה זמן ניתן היה לראות את טירת
הוגוורטס נשקפת אליהם, כך גם האגם והיער האסור.
הכרכרות עצרו בפתח השערים עם החזירים המכונפים והם נכנסו לאולם
הגדול, משאירים את המזוודות שלהם מאחוריהם... האולם הגדול היה
חמים ומזמין. על שולחנות הבתים ניצבו סטים של צלחות וכוסות
מוזהבים. על שולחן כל בית היה מונף הדגל שלו: רייבנקלו,
הפלפאף, גריפינדור וסלית'רין.
איימי התקדמה אל שולחן הבית שלה, גריפינדור. תוך כמה דקות
האולם התמלא והאגריד הביא עמו את התלמידים של השנה הראשונה. הם
היו כל כך קטנים וכל כך מפוחדים, כמו שאיימי הייתה כשהיא באה
לפה לראשונה.
באותו הרגע נכנסה פרופסור מקגונגל והרעשים דעכו. הפרופסור
החזיקה עמה שרפרף שעליו נחה המצנפת הפרומה והקרועה של ביה"ס.
מקגונגל הניחה אותה במרכז הבמה ואמרה...
"אהמ, אני אקרא אחד אחד בשמות התלמידים ואתם תמויינו לכל אחד
מארבעת הבתים, המצנפת תאמר בקול רם את הבית הנבחר ואתם תלכו אל
השולחן שלו. ובכן, הבה נתחיל".
שקט שרר באולם. ואז לפתע הקרע הכי רחב של המצנפת נפער והיא
בקול דיי מחוספס שרה:
"מצנפת המיון אני אך אל נא תטעו
ארבעת מייסדי הוגוורטס יחדיו אותי יצרו
כל אחד מהם בחר לו בקפידה
תלמידים מהמעלה הראשונה
סלית'רין הדגיש ואמר: רצוי תלמיד טהור בדם
ורייבנקלו הנידה עפעף: רצוי תלמיד חכם
גריפינדור תמיד אמר: לאמיצים צריך כבוד
והפלפאף ידעה: עדיף אלו המשתוקקים ללמוד
הם התווכחו בלי סוף אך לריב לא התפתח
כי כך החליטו שכל מייסד את חביביו לוקח
וכך השקט היה לו על מי מנוחות
אך כמובן החלו ההפרדות
יום אחד סלית'רין עזב
ומאז השלום לא הושב
מצנפת המיון אני, עליי לא אספרה
חבשוני אחד אחד ואתכם אבחרה
אך לסיום רק אומר לכם פה אזהרה
תחדור אל אחד מכם הרוח הזרה
האדם שבו תפלוש יזכה לעתיד אכזר
העולם האחר יתגלה לאותו נבחר."
המצנפת לא זעה ממקומה. מלמולים רבים היו באולם לגבי אותו בית
אחרון שהמצנפת שרה, אבל לאיימי זה לא היה אכפת, היא ידעה שזה
לא קשור אליה, איזו רוח תרצה אותה? אז כל מה שנותר לה זה להביע
צער לאותו אדם בעל "גורל אכזר" והמיון החל, הוא נמשך דיי הרבה
זמן. איימי רק הזיזה מעט את ידיה
כתנועת מחיאות כפיים כאשר: אלקוביץ, רוזי רודנסור, יואן הארלט,
ג'סיקה וכו' נבחרו לבית גריפינדור. זה די שיעמם אותה ואיימי
כבר חיכתה לסעודה.
בסוף המיון פרופסור מקגונגל לקחה את המצנפת והמלמולים גברו
שוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.