[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר גלנטה
/
אדוארד ואני

הכל נגמר כשפגשתי את אדוארד. הכל התחיל כשפגשתי את אדוארד.
תמיד הייתי שונה מיסודי. הייתי מתהלכת בבגדים שחורים, רואה
סרטים מוזרים, תולה עגילים ממקומות שבחיים לא הייתם חושבים
עליהם (כמו מהציפורן למשל), ובכלל הייתי עושה הכל כדי להיות
שונה. אף פעם לא אהבתי את אותן הפקצות העליזות שעושות הכל כדי
להחשב "אין", בין אם זה ללבוש ורוד ועד לעשן בקפיטריה. שלא
תבינו לא נכון, מטבעי אני אדם שמח, פשוט החברה היא זאת שמדכאת
אותי עם האופי המחורבן שלה.
בקיצור, תמיד הייתי שונה. נוסף על כך, מאז שאני זוכרת את עצמי,
תמיד התעניינתי בערפדים. הנושא הזה מאז ומעולם ריתק אותי. אותם
יצורים שמימיים המוצצים את דמם של קורבנותיהם. במשך השנים
למדתי עוד ועוד על ערפדים עד שנעשתי למומחית בנושא. הייתי
יכולה לדקלם מתוך שינה איך להרוג ערפד ומדוע ערפדים שונאים
מראות.

בגיל 14 וחצי בערך התחלתי להתמכר לצ'טים. הייתי מוצאת את עצמי
כל יום מול המחשב מדברת עם חברים וירטואלים (שרובם היו גסים
וחצופים) דרך המקלדת ובכלל הפכתי לחולת מחשבים (אבל זה לא קשור
כל כך לנושא). ביום הולדתי ה-15 נכנסתי לצ'ט נענע כרגיל ללא
ציפיות מיותרות. קראתי לעצמי "שישיסטית יפייפיה" חחחח. איזה
בולשיט. צ'וטטתי עם מס' אנשים בצ'ט כשלפתע נכנס אדם בשם
"מישהו" לחדר בו שהיתי. לאחר שהות קצרה שלחתי לו "הי".
התחלנו לפתח שיחה. זו הייתה אחת השיחות המעניינות ביותר שהיו
לי. שוחחנו בערך חצי שעה ומיד התחברנו - אני בת 15, הוא בן
17.
כשהשיחה ביניינו דעכה קצת אבל הבנו שאנחנו רוצים לשמור על קשר
החלפנו מספרי אי סי קיו.
היה לנו כלל מיוחד - אסור היה לנו לראות אחד את השני. שנה שלמה
התכתבנו מבלי להחליף תמונות אפילו. נוסף על כך לא דיברנו
בטלפון (הוא אמר שאסור לי לתת לו את המספר שלי כי אני אף פעם
לא יכולה לדעת אם הוא לא איזה ערבי מחבל שרוצה ברעתי - הומור
פרטי). שנה שלמה אני מתכתבת עם דמות וירטואלית שמעולם לא
פגשתי. שמו האמיתי הוא אדוארד.
כשבועיים לאחר יום הולדתי ה-16 (אחרי שהספקנו לדבר על כל נושא
בעולם - כולל אבטיח) נכנסתי לאי סי כרגיל. השעה הייתה 18:00
ובחוץ התחיל כבר להחשיך (זה היה בחורף). אדוארד היה באוףליין.
פתאום שמתי לב שהוא שלח לי הודעה:
"בואי ניפגש".
לא ידעתי מה לעשות אז החלטתי להתעלם מההודעה. בדיוק כשהסמן היה
על ה-X הוא התחבר.
"הי" הוא שלח לי. מזה כבר לא יכולתי להתעלם (שהרי הייתי
אונליין).
"הי" שלחתי לו מהוססת.
"קיבלת את ההודעה שלי?"
"כן" השבתי אחרי חמש דקות בערך.
"ו....
מה את אומרת?
"
"אאמממ..... מה בוער לך להיפגש פתאום?" שאלתי. זה נראה לי
מוזר שדווקא הוא, שהתעקש על כל הסודיות הזו של לא להחליף
תמונות או מספרי טלפון, ירצה דווקא להפגש, במיוחד כשהוא בכלל
לא גר בסביבתי.
"לא בוער לי. אני מצטער אם העלבתי אותך או משהו. לא
התכוונתי
".
שתיקה.
"את יודעת מה, לא הייתי צריך לכתוב את זה, תשכחי שקראת את זה
בכלל. אז מה ככה?
"
עכשיו בכלל לא הבנתי.
"רגע, חכה, למה בכלל רצית שניפגש?"
"אני...אה... טוב, זה בטח ישמע לך טיפשי".
"מה?"
"אני פשוט נמצא בדיוק באיזור אז חשבתי שאם אני כבר פה אולי
נוכל סוף סוף לראות אחד את השני
".
בתוכי התחוללה סערת רגשות. מצד אחד, מהרגע שהכרתי את אדוארד
בער בי הרצון לראות מיהו אבל מצד שני היו את כל ההזהרות האלו
בחדשות, והרצח של הנער הזה שנפגש עם הערביה מהצ'ט.
"טוב, עזבי, לא חשוב".
"לא, רגע, תן לי דקה לחשוב על זה".
"מבחינתי קחי אפילו שתיים :)".
":)"
לאחר מחשבה קצרה הגעתי למסקנה:
"בסדר".
"באמת?"
"כן".
"את בטוחה? כי אם את לא רוצה אז זה בסדר גמור, זה לא כל כך
משנה לי
".
"לא, אתה צודק. באמת הגיע הזמן שנכיר אחד את השני".
"אחלה :) אז אמממ..., מתי נוח לך להיפגש?"
"מתי אתה יכול?"
"מבחינתי עכשיו".
"עכשיו?"
"אמרתי מבחינתי".
"איפה אתה בכלל נמצא?" שאלתי. הוא אמר לי שהוא נמצא אצל סבא
וסבתא שלו ונתן לי שם של רחוב.
"זה ממש שתי דקות מהבית שלי!" כתבתי.
"ברצינות? איזה מזל! חשבתי שאת גרה בכלל בקצה השני".
"חחחח, ממש לא".
"אז מה? את רוצה שנפגש עוד מעט? אני יבוא לאסוף אותך
מהבית
".
"לא עשית בגרות בלשון?"
"מה? בטח שעשיתי, למה?"
"אומרים אבוא, לא יבוא".
"מה?"
"חחח, עזוב, אני נטפלת לשטויות. אאאמממ..., אתה תוכל להגיע
בעוד חצי שעה?
"
"בטח. איפה את גרה?"
נתתי לו את הכתובת שלי והתנתקתי. אמרתי לאמא שלי שאני הולכת
עוד חצי שעה עם חברה שלי להסתובב. לא העזתי לספר לה אף פעם על
אדוארד ובטח שלא על זה שאני הולכת להיפגש איתו.
קיבלתי את אישורה והלכתי להתארגן ליציאה. התגנבתי בחשאי לדלת
כשאני במיטב מחלצותי ויצאתי מהבית. לא רציתי לתת לו לחכות.
ישבתי בכניסה לביניין וחיכיתי. לפתע, מבין הצללים הבחנתי בדמות
מתקרבת. הדמות נעצרה כמה מטרים לפני, בצל.
"שיר?!" שאל אותי קול עדין ושקט.
"כן", עניתי מהוססת. "אדוארד?"
"כן".
שתיקה.
"את ממש יפהפייה, הרבה מעבר למה שציפיתי".
"הלוואי ויכולתי להגיד אותו דבר עליך. אולי תתקרב קצת, שאני
אוכל לראות אותך?" שאלתי בחיוך. הוא לא התקרב.
"בואי".
"לאן?"
"אני רוצה להראות לך מקום מסויים". לא זזתי מהמקום.
"מה קרה? את מפחדת ממני?"
"אני לא יודעת. למה אתה לא מתקרב שאני אוכל לראות אותך? סתם
צחקתי מקודם, באמת לא משנה לי איך אתה נראה ומצידי שתראה כמו
קרפדה מצוננת", שמעתי גיחוך מכיוונו.
"אז למה את רוצה שאני אתקרב אם זה לא משנה לך איך אני נראה?"
"כדי לדעת. אתה לא חושב שזה קצת לא פייר שאתה ראית אותי ואני
לא ראיתי אותך?" אמרתי בנימה נעלבת. אחרי הכל ממש רציתי לראות
איך הוא נראה.
"אל תדאגי. תבואי איתי ושם אני אחשוף את עצמי בפנייך".
"זה רחוק מכאן?"
"ממש לא, בערך 5 דקות הליכה".
"ואתה מבטיח לי שתראה את עצמך?"
"מבטיח".
משהו בקול שלו נשמע כל כך אמין שלא יכולתי להתנגד. אז התחלנו
ללכת. הפארק שהוא הוליך אותי אליו באמת היה רק 5 דקות הליכה
מהבית שלי ואני מעולם לא שמתי לב אליו. נכנסנו לעומק הפארק.
השעה הייתה 19:00 ובחוץ היה חשוך כאילו כבר חצות.
"הבטחת לי שאני אזכה סוף סוף לראות אותך כאן", אמרתי. כל הדרך
לא הצלחתי להבחין בפרט יחיד מהופעתו החיצונית (חוץ מהעובדה
שהוא לבש בגדים שחורים).
"ואני גם אקיים את ההבטחה בעוד מספר שניות. בואי", הוא משך
בזרועי והתחיל לרוץ. רצנו כמו מטורפים עד שהגענו למרכז הפארק.
מסביב היה חושך מוחלט ובקושי ראיתי דבר. כשהעיניים שלי התרגלו
לחושך ראיתי אותו.
הוא היה הדבר היפה ביותר שראיתי בימי חיי. הוא לבש מכנס מנהלים
(מהסוג הזה שתמיד מנהלים בסרטים לובשים) שחור וחולצה שחורה
ארוכה מכופתרת, שהיו מגוהצים כאילו נעשו בזה הרגע ולא הספיקו
להתקמט מעולם. בין שולי המכנסיים יכולתי להבחין בנעלי לקה
שחורות מבריקות (דבר שהיה קצת תמוה בעיניי משום שהיינו בחושך
מוחלט כאמור). מכתפיו החליקה מטה גלימה עדינה שחורה בעלת
צוארון גבוה שהתנשא מעלה (כמו הצוארון של אלויס פרסלי רק יותר
ארוך ויותר מעגלי). על כפות ידיו היו כפפות משי שחורות שמגען
היה רך מאוד. פניו היו בצבע לבנבן חיוור ושערו (שהיה בצבע שחור
מבריק) היה אסוף אחורנית בקוקו נמוך. אפו - קטן וסולד, ועיניו
האפורות בחנו אותי בשנית בזמן שבחנתי אותו. פיו הצר והכחול
התעוות לחיוך של אושר אמיתי. משהו נראה לי מוזר בחיוך הזה.
"נו, מה את חושבת עלי?"
"שהיה שווה לחכות".
הוא שוב חייך וחשף שתי גומות חן.
"כך אני נראה במיטבי. רציתי לעשות עליך רושם טוב".
"עשית עלי רושם טוב מהיום שהתחלנו לדבר בצ'ט", חייכתי.
"אם אני אתקרב אליך קצת זה ירתיע אותך?" הוא שאל בדאגה
אמיתית.
"לא, לא ממש". הוא התקרב.
"ואם אני אתקרב עוד קצת, זה ירתיע אותך?"
"לא". הוא נעמד כשתי פסיעות ממני.
"ואם אני אתקרב עוד קצת?"
"אאמממ..." הססתי.
"אני לא יעשה שום דבר, באמת".
"אז בסדר". הוא נעמד ממש מולי. יכולתי לשמוע את ליבו פועם.
"ואם אני אנסה לנשק אותך? זה בסדר מבחינתך או שהגזמתי?" הייתי
מוקסמת מהגישה שלו.
"למען האמת אני חושבת שזה אפילו יותר מבסדר".
וכך, עמדנו אני ואדוארד באמצע הפארק בשעה 19:10 כשבחוץ חושך של
חצות והתנשקנו.
רבותיי, אני רוצה לציין שזו הייתה הנשיקה הכי קסומה שהייתה לי
בכל ימי חיי מכל חברי לשעבר. הוא היה כל כך עדין ועם זאת כל כך
תשוקתי שהוא כבש אותי. התנשקנו בערך 10 דקות כשלפתע נשמע רעם
ושנינו נבהלנו. סביבינו התחילו לרדת טיפות של גשם.
"בואי" - הוא אמר - "יש פה באיזור סככה". שוב רצנו בפארק, הפעם
שנינו צוחקים צחוק מטורף (שכן כל הסיטואציה הייתה מאוד הזוייה
בשביל שנינו) והגענו לסככה המדוברת. התיישבנו בכיסאות שהיו
שם.
"את רועדת. קר לך?"
"קצת", עניתי מחוייכת ואדוארד מיד חיבק אותי. אדוארד חייך אלי
חיוך מקסים ואז הבנתי מה היה לי כל כך מוזר בחיוך שלו -
השיניים.
היו לו שתי שיניים ארוכות וחדות במיוחד.
"אתה ערפד!" התרוממתי מיד והתרחקתי ממנו.
"מה?" הוא שאל מופתע.
"אל תעבוד עלי! ראיתי את השיניים שלך!" אמרתי מבוהלת אבל לא
צעקתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי ערפד אמיתי. אדוארד
הרכין את ראשו.
"כן" - הוא ענה בקול שקט - "אני ערפד".
"אז למה לא אמרת לי?" רעדתי.
"חשבתי ששמת לב. את הרי אמורה להיות המומחית בעינייני ערפדים,
לא?" הוא גיחך קלות. חייכתי.
"אבל אף פעם לא חשבתי שערפדים באמת קיימים! חשבתי שזה סתם
אגדה!" אדוארד הסתכל עלי וחייך. הפעם החיוך שלו היה שונה,
עצוב.
"ערפדים מאז ומתמיד היו קיימים אבל אנשים אף פעם לא האמינו
בהם, ואלה שכבר האמינו בהם פחדו מהם." הוא שתק ואז המשיך:
"אף פעם לא חשבתי שאני אפגוש מישהי כמוך. אפילו בכלל לא תכננתי
להכיר אותך. את מבינה, באותו יום שהכרנו הייתי ממש רעב וכבר לא
יכולתי לשלוט בזה אז נכנסתי לבית של אחד מבוגר כזה, בערך בן
30. ראיתי אותו יושב על המחשב, חסר הגנה לחלוטין, ותוך דקה הוא
כבר היה משותק. סיקרן אותי לדעת מה הוא עשה במחשב אז הצצתי.
הוא קרא לעצמו מישהו בצ'ט של נענע. לא היה לי כל כך מה לעשות
ומאז ומתמיד מחשבים סיקרנו אותי אז העפתי אותו מהכיסא
והתיישבתי. פתאום נפתח מסך חדש. זאת היית את ששלחת לי הי.
כשהתחלנו לדבר לא האמנתי שיש מישהו מאחורי המילים ששלחת לי.
הייתי מוקסם מהשמחה שהייתה בך, ועדיין נשארה. לא הבנתי איך
מישהו יכול להיות מאושר כל כך" - הסמקתי בשקט ונתתי לו להמשיך
- "כשנתת לי את מספר האי סי קיו שלך והתנתקת מיד עשיתי חיפוש
קצר באינטרנט ועשיתי לעצמי מספר במיוחד בשבילך. מחשב לא הייתה
בעיה בשבילי - לקורבן שלי היה מחשב נייד אז לקחתי אותו אליי
הבייתה."
"אבל לא הבנתי למה אמרת שאף פעם לא פגשת מישהי כמוני? כלומר,
אני מכירה הרבה בנות שגם הן אופטימיות כאלה".
"לא לזה התכוונתי. פעם אחת כשדיברנו העלית את הנושא של ערפדים.
הייתי בשוק כששאלת אותי מה אני חושב על ערפדים. בהתחלה חשבתי
שאולי גם את ערפד אבל אז התחלת לספר לי כמה שהנושא מעניין אותך
וכמה שהיית רוצה לפגוש ערפד אמיתי. פחדתי לגלות לך שאני ערפד
כי לא ידעתי אם את צוחקת או רצינית. אני מצטער אם הפחדתי אותך
עם השיניים שלי...". חייכתי.
"לא, זה בסדר. הן לא כאלה מפחידות. זה פשוט היה נורא מוזר
להתנשק איתך ואז לגלות שאתה ערפד...".
"אני מצטער", הוא שוב הרכין את ראשו בעצב. הגשם לא הפסיק
לרדת.
"איך זה להיות ערפד?" שאלתי.
"מה?" הפתעתי אותו.
"איך זה?"
"לא יודע. זה דיי בסדר. כלומר, יש לי בית משלי בחיפה ושתי
חתולות קטנות שמצאתי ברחוב".
"יש לך שתי חתולות?" שאלתי בהערצה. תמיד רציתי שיהיה לי חתול.
"כן. הצלתי אותן מאיזה ילד אחד שזרק עליהן אבנים. היית צריכה
לראות מה עשיתי לו..." הוא חייך.
"ומה אתה עושה כל היום?"
"לא הרבה. ביום אני יושן ובלילה הייתי מקבל שיעורים פרטיים כדי
להוציא בגרות כמו שצריך. את יודעת, גם בקרב הערפדים אי אפשר
למצוא עבודה בלי בגרות. אח"כ מצאתי עבודה במקדונלדס באיזור
ותמיד קיבלתי משמרות לילה."
"וואו. נשמע מגניב. יש לי עוד שאלה".
"תשאלי".
"אתה נולדת ערפד או שהפכת לערפד?"
"נולדתי"
"ואיפה ההורים שלך גרים?"
"הם מתו"
"מתו?"
"כן. צייד ערפדים בסביבה הרג אותם כשהייתי בן 15"
"אויש. אני מצטערת לשמוע"
"לא נורא, למדתי לחיות עם זה"
שתיקה.
"על מה את חושבת?"
"סתם....., לא דברים רציניים"
"כמו מה למשל?"
"כמו אם מתחשק לי להפוך לערפד למשל" חייכתי.
"אני יודעת שזה אפשרי." גם אדוארד חייך.
"את רוצה להפוך לערפד?"
"כן. תמיד רציתי להיות אחת כזו. יש לי אפילו שיני ערפד להרכבה
בבית". אדוארד שוב חייך.
"אבל אם תהפכי לערפד תאלצי להפרד מהמשפחה שלך לתמיד ולשתות דם.
אני לא חושב שאת רוצה את זה"
"אני דווקא חושבת שכן!" עיני ניצנצו בחשכה.
"תמיד ידעתי שהאופטימיות שלך טובה מכדי להיות אנושית. למעשה,
המטרה שרציתי להפגש איתך הייתה כדי לגלות לך שאני ערפד וכדי
לנסות לשכנע אותך להיות כזו גם"
"ואני חושבת שהצלחת." הגשם בחוץ פסק.
"זה יכאב. יכאב מאוד. את בטוחה שאת רוצה?"
"כן. אני בטוחה." כל כך התרגשתי. לא האמנתי שאני רחוקה מספר
דקות מלהפוך לערפד. אדוארד הכניס את ידו לכיס מכנסיו והוציא
משם קופסא.
"טוב, את צריכה להרים את השרוול עד המרפק" הוא אמר. הרמתי. הוא
פתח את הקופסא ושלף משם סכין חדה כל כך שהיא יכלה לחצות שערה
אם היא עמדה עליה. הוא ראה שנבהלתי ואמר:
"אם את מתחרטת זה בסדר. את חייבת להיות שלמה עם עצמך. אם את לא
רוצה אז את לא חייבת"
"לא, זה בסדר, אני רוצה" אמרתי וקולי רעד מפאת הקור והפחד גם
יחד. הוא קרב את הסכין לידי.
"אני אוהב אותך" הוא לחש ובתנועה חדה חתך את בשרי. הכאב היה
בלתי נסבל ממש. הוא הרים את שרוול חולצתו ופער חתך גם בזרועו.
דמו היה נוצץ יותר.
"תיכף הסיוט יעבור" הוא לחש וקרב את זרועו לזרועי. הרגשתי
כאילו כל הרוחות יחדיו נכנסות לגופי דרך החתך. קור עז הקפיא
אותי מבפנים וגרם לשיני לנקוש כמו מטורפות. הסתכלתי לאדוארד
בעיניים. גם הוא סבל. עמדנו כך מחוברים בזרוע עד ששניינו
התעלפנו על הרצפה.



כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באיכילוב. סביבי עמדו אבי, אימי
ואחותי בדממת אלחוט. אימי התחילה לבכות ואבי נראה חסר אונים.
אחותי לא העזה להסתכל לי בפנים.
"מה חשבת לעצמך לעזאזל?! לחתוך ככה את היד כמו מטורפת!" יבבה
אימי. מסתבר, שחבורה של ילדים מצאה אותי שרועה על הרצפה מדממת
והם התקשרו לאמבולנס. כששאלתי את האחות מה קרה לזה ששכב לידי
היא אמרה לי שהחבורה מצאה אותי שרועה על הרצפה לבדי. אדוארד
נטש אותי. כל כך כעסתי על אדוארד. איך הוא לעזאזל השאיר אותי
שם לבד שרועה על הרצפה מדממת? איך? מאוחר יותר באותו יום הלכתי
למשחקיה של איכילוב (לא היה לי מה לעשות). ראיתי שיש שם מחשב.
שאלתי את אחת האחיות אם מותר לשבת על המחשב והיא ענתה לי
בחיוב. נכנסתי לכמה אתרים אבל שום דבר לא עיניין אותי. הדבר
היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה אדוארד ואיך שהוא נטש אותי.
החתך שהיה לי ביד כמעט החלים לגמרי (שזה די מוזר בהתחשב בכך
שהחתך היה לכל אורך הזרוע שלי מהמרפק). האחות הראשית באה אלי
ואמרה לי שביום למחרת בבוקר יש לי פגישה עם פסיכולוג. וופי.
מצידי שיביאו לי 20 פסיכולוגים, אני רק רציתי להבין למה הוא
נטש אותי שם. בסוף, עזרתי אומץ ונכנסתי לאי סי קיו (דרך אי סי
קיו טו גו). הוא חיכה לי שם.
"כבר חשבתי שלעולם לא תכנסי"
"אני לא מאמינה שנטשת אותי שם ! ! ! ! ! אתה יודע מה עבר
עלי?!!!!
"
"הייתי חייב"
"אתה מוכן להסביר לי למה היית חייב? ולמה לא הפכתי לערפד כמו
שהיה אמור לקרות?!
"
"החתך היה חייב להתאחות. ברגע שהחתך יעלם את תהפכי לערפד.
הדרך היחידה שיכולתי להבטיח שהפצע יתרפא הייתה שדאגתי שהחבורה
הזו תמצא אותך ככה ותבהיל אותך לבית חולים. לוקח לפצע 24 שעות
להחלים מרגע שהדם מתערבב
"
"אתה רוצה להגיד לי שאני יהפוך לערפד באיכילוב? זה לא קצת
מסוכן מידי?
"
"זה לא קצת מסוכן מידי, זה מאוד מסוכן מידי ובגלל זה חיכיתי
שתתחברי. הערב את יוצאת מאיכילוב.
"
"איך?"
"תבקשי לצאת לשאוף אויר ב19:00. תצאי עם אמא שלך כדי שזה לא
יראה חשוד מידי
"
"ואז מה?"
"פשוט תעשי את מה שאמרתי ולא משנה מה, אל תחזרי פנימה"
"אני חייב ללכת. להתראות ב 19:00"
"ביי" כתבתי, לא מבינה דבר ממה שהולך לקרות. הצצתי בשעון היה
תלוי על הקיר. השעה הייתה 17:00. לא הרגשתי איך שהיום טס.
התישבתי בפינה והתחלתי לצייר (אני תמיד מציירת כשמשעמם לי).
בתום 45 דק' היצירה שלי הייתה מושלמת. האחות שהתקרבה החמיאה לי
על הציור היפה וביקשה לתלות אותו על הקיר. הסכמתי. הסתכלתי על
הדמות שציירתי מביטה בי מהקיר כחמש דקות מאוחר יותר. גיחחתי.
בציור נראה פרצוף של ערפד. זה היה אחד הציורים היפים ביותר
שציירתי עד כה. המשכתי להתבונן בציור בסיפוק. אדם זר לבוש
שחורים, לראשו מגבעת רחבה שחורה ולעינייו משקפי שמש עבים, צץ
משום מקום והתקרב אלי.
"סליחה, מה השעה?" הוא שאל בקול גס.
"עשרה לשש" עניתי. האדון לא ענה לי ופנה להביט בציור.
"מי צייר את זה?!" הוא שאל בחשד.
"אני" עניתי בקול שקט. זה מה שחסר לי, להסתבך עם אנשים
באיכילוב.
"את ציירת את זה?"
"כן"
"ואת מאמינה בערפדים?"
"כ-כן" גמגמתי. האיש הביט בי מספר רגעים ואז אמר:
"קוראים לי סאני" הוא הגיש לי יד חיוורת מחוספסת. לחצתי את ידו
בעדינות.
"קוראים לי...."
"זה לא מעניין אותי. בכמה כסף את מוכרת את הציור הזה?" לזה לא
ציפיתי. כלומר נכון, הרבה אנשים אמרו לי שאני מציירת יפה, אבל
מעולם איש לא ביקש לקנות ממני ציור.
"כמה לדעתך הוא שווה?" שאלתי מחוייכת.
"בהערכה קצרה......... 250 ש"ח"
"מה? אתה לא חושב שהגזמת קצת? כולה ציור"
"את לא מבינה את החשיבות של הציור הזה"
"אם אתה רוצה אני מוכנה לתת לך אותו בחינם" (כזו אני -
פראיירית קטנה שמציעים לה כסף והיא מציעה בחינם).
"אני מתעקש לשלם לך על זה" הוא אמר, הוציא חמש שטרות של חמישים
ושם אותם בידי. הייתי פשוט המומה. הוא תלש את הציור מהקיר,
קיפל אותו ותחב אותו לכיס מכנסיו. אח"כ הסתובב והלך משם.
הכנסתי מהר את השטרות לתיק קטן שאחותי קנתה לי (ההורים שלי לא
הפסיקו להרעיף עלי מתנות ובלבד שאני לא אחזור על המעשה המטורף
הזה שוב) והסתכלתי בשעון. השעה הייתה חמישה לשש. למשחקיה נכנס
נער בערך בגילי.
"אה...., סליחה, לא ידעתי שיש פה מישהו....."
"אתה רציני? אני משתעממת פה מוות. יש לך משהו מעניין לספר
אולי?"
"אאאמממ...., לא, לא ממש" הוא נכנס והתיישב על כיסא.
"ראית את האדון המוזר הזה שהיה פה?"
"כן, הוא קנה ממני ציור"
"באמת? את מציירת כל כך יפה?"
"הייתי מראה לך אבל לוקח לי בערך 40 דקות לעשות ציור....."
"אה....."
"איך קוראים לך?"
"יניב, ולך?"
"שיר"
"שם נחמד"
"תודה, גם שלך."
ככה ניהלנו שיחה יבשה בערך 10 דק' (בה גיליתי מהו הצבע המועדף
עליו, החיה האהובה עליו - זברה, ופירוט קצר על כל אחד מבני
משפחתו).
"למה אתה נמצא כאן?"
"שבר פנימי. את?"
"חתך בזרוע"
"בשביל חתך בזרוע הביאו אותך לאיכילוב?"
"זה חתך די רציני" אמרתי והראתי לו את הזרוע.
"וואלה" הוא גיחך.
"עכשיו ברצינות, למה את פה?"
"אני רצינית. מה, זה לא נראה לך מספיק עמוק?"
"אם את לא רוצה להגיד זה בסדר אבל לפחות אל תשקרי." לא הבנתי
מה הוא רצה ממני ואז ראיתי על מה הוא דיבר. במקום שהיה לי את
החתך העמוק הופיעה עכשיו שריטה דקה לאורך הזרוע. חייכתי במבוכה
ויצאתי מהחדר. גם ככה היניב הזה לא היה משהו ששווה לבזבז עליו
יותר מכמה דקות. התבוננתי שוב בשריטה, לא מאמינה שכמה שעות
לפני כן היא בעצם הייתה חתך עמוק ומגעיל.
פתאום קלטתי שאחת האחיות מסתכלת עלי אז הלכתי לכיוון השירותים.
הסתכלתי במראה ולרגע אחד חשבתי שאני הוזה. זאת באמת הייתה
דמותי במראה רק במספר הבדלים כמו העובדה שדמותי הייתה הרבה
יותר מטושטשת משאר הפריטים שהשתקפו במראה ונוסף על כך על היד
שלי היה החתך המקורי שנראה אפילו עמוק יותר ודוחה יותר.
הסתכלתי על היד שלי אך לא היה שם דבר מלבד השריטה. מישהו פתח
את הדלת של השירותים. זאת הייתה אותה אחות מקודם שהסתכלה עלי.
"אאמממ..., שיר?"
"כן?" לאחות היו פנים מודאגות.
"אני חושבת שכדאי שתחזרי לחדר שלך פה. החתך הזה שלך לא נראה
יפה כל כך".
לא הבנתי מה הולך פה. אם הפצע שלי באמת היה כל כך עמוק ורציני
איך זה שכשאני מסתכלת עליו כל מה שאני רואה זה שריטה? ואז
נזכרתי, הרי גם יניב ראה את השריטה בתור שריטה בלבד. אז למה
האחות הסתכלה עלי ככה ולמה במראה ראיתי דברים אחרים?
אז חזרתי לחדר. בדרך העפתי מבט לכיוון השעון שהיה תלוי. השעה
הייתה שש ועשרה. נכנסתי לחדר ומצאתי שם את אמא שלי עם רופא
רוסי מבוגר. הוא הסתכל עלי במבט נוקשה.
"שבי" הוא פקד והצביע על המיטה.
התיישבתי מתעבת אותו מהרגע הראשון. הוא הזכיר לי היפופוטם.
"את נגעת בפצע?" הוא שאל אותי במבטא רוסי כבד עם מבע מאיים,
ספק שואל ספק מטיח בי את העובדות.
"לא" עניתי נגעלת.
הוא הסתכל עלי במבט של תוכחה.
"שיר אנחנו לא נגדך, אנחנו רק רוצים להבין למה את עושה את זה.
יש לך בעיות בלימודים, בעיות חברתיות, בעיות עם ההורים?" הוא
שאל ואני לא הבנתי. כולה שריטה.
"אין לי שום בעיות בחיים תודה רבה, ולך?" שאלתי מתחכמת. מי הוא
שהוא יעז לשאול אותי שאלות כאלו, הפסיכולוג שלי?
"שיר! תדברי יפה אל הרופא!" התפרצה אמא שלי. גם כן אמא, היא לא
רואה שהוא מנסה להשפיל אותי?
"אני אדבר איך שמתחשק לי אימי היקרה, אני ישות בפני עצמי,
תודה."
לא הבנתי מאיפה זה בא לי. ממתי אני מדברת ככה? וזה בא לי בכזאת
טבעיות. כלומר, נכון, בדר"כ נהגתי לדבר בשפה גבוהה יותר מבני
נוער רגילים אבל מעולם לא התחצפתי בצורה כל כך יפה לאמא שלי.
"גברת צעירה, אם את חושבת שאני ארשה לך להתחצף אלי ככה אז את
טועה! ברגע שנגיע הבייתה..."
"אני חושב שאולי הגענו לשורש הבעייה" התפרץ הרוסי המעצבן (אגב
רק שתדעו שאין לי שום בעייה אם הרוסים או עם כל בני לאומים
אחרים פשוט הרופא הזה ממש ממש עצבן אותי
). אמא שלי השתתקה
מיד.
"יכול להיות שהלחצים בבית משפיעים עליה. את מדברת בצורה מאוד
נוקשת עם הילדים שלך. אולי אם היית משקיעה בהם קצת יותר
זמן..."
"אדוני הרופא, אני לא ארשה שבית חולים מכובד שכזה ישפיל
בניבזיות את אחת הקליינטות שלו! ל"חתך" שלי ביד אין שום קשר
לאמא שלי או למשהו בכלל!"
הייתי על סף עצבים ובכל זאת נדהמתי מצורת הדיבור שלי. נכון היא
הייתה מאוד קלוקלית אבל הרגשתי ממש שונה לרגע, ואהבתי את זה.
הרוסי המעצבן הסתכל עלי במבט ערסי.
"אם כן את מוכנה להסביר לנו למה החתך כן מתקשר?" הוא שאל
במבט מנצח.
אווווווווווווווווווווווווווו, כמה שהוא עצבן אותי!!!
אז אמרתי לו את האמת.
"זה לא אני חתכתי את עצמי...." לחשתי.
"מה אמרת? לא שמעתי" הרופא נראה גאה בעצמו. הוא בטח חשב
שהודתי.
"אמרתי שזה לא אני חתכתי את עצמי".
"הנה זה מתחיל" הוא דיבר לאמא שלי. "אז מי בדיוק עשה לך את
זה?"
"מישהו שפגשתי בפארק"
"איך בדיוק הגעת לפארק זה מה שאני לא מבינה? לא היית אמורה
לצאת להסתובב עם חברה?" הטיחה בי אימי את האמת הכואבת.
"שיקרתי"
"למה בכלל הלכת לפארק?" היא המשיכה לתחקר. הרוסי המעצבן רשם כל
מיני דברים בפנקס שהיה מונח על בירכיו.
"כי התחשק לי. הייתי אמורה להפגש עם נופר בפארק".
זה המקום לקצת רקע על נופר. נופר הייתה חברה שלי מילדות. בכיתה
ו' היא עברה לעיר אחרת ומאז יצא לנו להתראות בערך פעמיים
בשנה.
"אנחנו נפגשות כבר שבועות באותו מקום באותה שעה". זה כמובן היה
שקר מוחלט.
"אני לא מאמינה! אני פשוט לא מאמינה! בחיים לא הייתי חושבת
שתעשי לי תרגיל כזה!" אמא שלי נפגעה מאוד. לא רציתי לצער אותה
אבל גם לא רציתי לספר לה על אדוארד.
"ואז מה קרה?" שאל הרוסי המעצבן.
"באמצע הפארק מישהו שיכור התחיל לעקוב אחרי ושאל אותי אם יש לי
סמים. אמרתי לו שאין לי אבל הוא לא האמין לי וחתך לי את
הזרוע."
כושר ההמצאה שלי לפעמים עולה על כל דימיון.
"ולמה את חושבת שאנחנו אמורים להאמין לך?" שאל הרוסי המעצבן
בטון מלגלג.
"אני מאמינה לה" אמרה אמא שלי בקול שבור. כן כן, תמיד יכולתי
לסמוך על אמא שלי שתגבה אותי. ואז בלי שום אזהרה, היא קפצה עלי
במן חיבוק דוב חנק שכזה והתחילה לבכות. התחלתי ליבב גם כדי
שהיא לא תחשוד במשהו (הודתי לה בלב על חוג הדרמה שהיא שלחה
אותי אליו בכיתה ד'). בזוית עיני יכולתי לראות שהרוסי המעצבן
לא האמין לי בגרוש. הצצתי בשעון היד של אמא שלי. השעה הייתה שש
וחצי. אמא שלי חזרה למקומה.
"את יכולה לתת לי תיאור של האדם שלכאורה תקף אותך?" שאל
הרוסי.
"הוא לא תקף אותי לכאורה אדוני הרופא אז תפסיק עם זה בבקשה!
גם ככה זה קשה לי!
" צעקתי עליו. בחיי שהייתי ממש טובה!
"לא צריך לצעוק" הוא אמר בטון שקט ומלגלג.
"אנשים שצועקים בדרך כלל מסתירים משהו" הוא אמר. הרגשתי איך
הדם עולה לי לראש ואז הסתכלתי לו ישר בעיניים.
"אתה רומז, דוקטור, שאני מסתירה משהו?" לחשתי. יכולתי לראות
את האישונים שלו מתכווצים.
"ל-לא, אני לא רומז כלום, למען האמת אני חושב שכדאי שניקח
הפסקה קצרה כולנו. את רוצה שאני יאשר לך להסתובב בחוץ קצת?
להרגע?" הוא היה ממש לחוץ כשהו אמר את זה. יכולתי לראות את
עגלי הזיעה על כל הצווארון שלו. הדבר המפתיע באמת הוא שבכלל לא
ביקשתי לצאת. זה היה כביר.
"כן, זה יהיה מעשה חכם לעשות" עניתי. אמא שלי הסתכלה עלי כאילו
נפלתי ממאדים בזמן שהרופא יצא מהחדר.
"תגידי לי, את השתגעת?! מעיזה לדבר ככה לרופא?! אני רציתי
לקבור את עצמי מרוב בושה! ותפסיקי לשחק כבר עם הפצע הזה שלך
כשאני מדברת!
" צעקה עלי אמא שלי. רק דבר אחד נראה לי מוזר -
אני בכלל לא התעסקתי עם הפצע כשהיא דיברה! בסה"כ גירד לי בברך
אז התעלמתי ממנה והמשכתי לגרד (רק תזכורת קצרה: החתך ה"עמוק"
שלכאורה היה לי היה בכלל בזרוע).
"אם את לא מפסיקה עם זה אני תיכף מורידה לך סטירה! תתחילי
להתנהג כמו בן אדם נורמלי ולא כמו איזה שהידית קטנה!
".
בחיים שלי לא חשבתי שאני אשמע את אמא שלי מדברת ככה! מההלם
הפסקתי. היה לאמא שלי מבט מטורף בעיניים.
"את לא הולכת למות לי פה, שמעת? את לא!" ואז אמא שלי התחילה
לבכות. אני חושבת שהיא נזכרה בסבא שלי שמת לפני 8 שנים בערך.
היא נורא אהבה אותו. אני בקושי זוכרתי ממנו משהו. ככה אמא שלי
בכתה בערך 5 דק' עד שהרופא נכנס ואמר שהוא השיג לי אישור לצאת
בשעה שבע. השעה הייתה עשרים לשבע וכולי רעדתי מהתרגשות. עוד
עשרים דקות הכל יגמר ואני אהיה סוף סוף עם אדוארד. אז בינתיים
הלכתי שוב לחדר משחקים ונגשתי למחשב. מיד נכנסתי לאי סי קיו טו
גו ובדקתי אם הוא שם. הוא היה.
"שלום (:" הוא שלח לי.
"הי! אתה לא מאמין מה קרה לי!"
"מה? משהו רע? לא קיבלת אישור לצאת?"
"לא, לא, זה ממש לא זה ואגב ממתי צריך לבקש אישור כדי
לצאת?
"
"זה מן נוהל חדש בעקבות העלמויות של מטופלים שיצאו בלי אישור.
מה קרה שאת כל כך נרגשת?
"
ואז סיפרתי לו את כל מה שקרה החל מהאיש המוזר הזה שקנה ממני את
הציור ועד לשיחה המוזרה עם הרופא. בערך חמש דקות אחרי ששלחתי
לו את הסיפור הוא ענה לי:
"אני מבין. אני לא יכול להסביר לך עכשיו (אני גם צריך להתכונן
לאסוף  אותך למקרה ששכחת) אבל תסמכי עלי שאת לא צריכה להתרגש
מכל הסיפור. ובקשר למראה, אין לך מה לדאוג, את אמורה לראות את
עצמך ככה. אני חייב לזוז, אני אסביר לך הכל מאוחר יותר.
אגב עצה קטנה:
כדאי שתגידי למשפחה שלך שאת אוהבת אותם כי את לא תוכלי לראות
אותם שוב לעולם. זה מן חוק כזה.
"
"מה מה זאת אומרת?" שאלתי אבל הוא כבר היה אופליין.
השעון במחשב הראה: 18:48. היניב הזה שוב נכנס לחדר.
"הי"
"הי" עניתי. רק זה מה שהיה חסר לי עכשיו - עוד שיחה עם המשעמם
הזה.
"אני שמח שהצלחתי לתפוס אותך לפני שאת עוזבת"
"מי אמר לך שאני עוזבת?" רעדתי קצת בקולי.
"התכוונתי לפני שאת יוצאת החוצה, מה את כזאת לחוצה?"
זה היה קרוב. ממש נבהלתי כשהוא אמר את זה מאחר ולא הייתה לי
שום כוונה לגלות על הבריחה למישהו.
"מאיפה אתה יודע שאני יוצאת החוצה?"
"עברתי במקרה ליד החדר שלך לפני כמה דקות ושמעתי את הרופא הזה
מדבר. אדם מוזר, לא?"
"כן, מאוד מוזר" עניתי. משהו נראה לי קצת שונה ביניב הזה. הוא
היה קצת חיוור.
"אתה מרגיש טוב?"
"כן. את?"
"כן. למה שאלת אותי?"
"כי את נראת קצת חיוורת. למה שאלת אותי?"
"מאותה סיבה". חייכנו.
"וואו! בטח יש תמונות שלך במרפאות שיניים לא?" חייכתי בחוסר
הבנה.
"למה אתה מתכוון?"
"פשוט יש לך שיניים כל כך לבנות! איך את עושה את זה? בטח
ההורים שלך הם רופאי שיניים" הוא גיחך לעצמו. לא הבנתי על מה
הוא מדבר אז הלכתי למראה קטנה שהייתה תלוייה שם. בקושי הצלחתי
להבחין במשהו.
"אני יוצא לך מהאי סי, טוב? אני צריך להתחבר לשלי שניה"
"קח את הזמן, אני לא מצליחה לראות כמעט כלום מהמראה הזאת. הכל
כל כך מטושטש".
בסוף הצלחתי לראות על מה הוא מדבר. השיניים שלי באמת היו
לבנות. ממש לבנות. יותר מידי לבנות. הסתכלתי מהר על השריטה
שלי. גודלה לא עלה על עט. הסתובבתי בחזרה ליניב. הוא כבר לא
היה ישוב ליד המחשב. הוא הסתכל עלי במבט מוזר.
"את מתכוונת לחזור, נכון?"
"מה? לחזור מאיפה?"
"מבחוץ. אמנם זה נראה לי ממש מוזר שמשאירים אותך בשביל כזאת
בדיחה אבל אם את לא רוצה לספר לי את האמת זה בסדר"
"זאת האמת. בחיי! וכן, בטח שאני הולכת לחזור" אמרתי מהוססת.
"אה....., אוקיי..........."
שתיקה.
"אני לא מתכוון לחזור"
"מזת'אמרת אתה לא מתכוון לחזור?"
"טוב, זה די טיפשי שאני אומר את זה לפני שבכלל יש לי אישור
לצאת אבל אם אני אשיג אישור כזה אני לא מתכוון לחזור"
"למה?"
"יש לי כמה תוכניות. זה די מסובך. אגב, אני לא נמצא פה באמת
בגלל שבר פנימי. זה סתם משהו שהמצאתי. אני פה בגלל חתך בזרוע
ותאמיני לי ששלי זה ממש אמיתי" הוא אמר. רק עכשיו שמתי לב שהוא
היה לבוש בחולצה עם שרוולים ארוכים.
"כשהרופא שלי ראה את החתך שלי הוא אמר שהוא לא יחלים בערך
שבועיים! היית צריכה לראות איך כל הדם זרם לי החוצה".
בכל מקרה רגיל הייתי שואלת את יניב למה לעזאזל הוא טרח לספר לי
על הפרטים הללו אבל עכשיו, עכשיו הכל נראה הרבה יותר מעניין,
בייחוד כשהוא דיבר על כל הדם שזרם ממנו.
"הלוואי ויכולתי לראות את זה" אמרתי מהופנטת. הוא הרים את
השרוול. מההפתעה נפלטה לי נחרת צחוק.
"מה יש?" הוא שאל והביט. הוא נהיה אפילו יותר חיוור ממה שהוא
כבר היה. היה לו בדיוק אותה שריטה כמו שהייתה לי לפני כשעה,
לאורך כל הזרוע. הוא הסתכל עלי במן מבט של 'נראה לי שאני מבין
מה הולך פה'.
"אתה חושב מה שאני חושבת?"
"אם את שואלת אותי את השאלה הזו כנראה שאני לא רק חושב אלא
יודע את מה שגם את כבר יודעת".
הצצתי בשעון שהיה תלוי על הקיר. השעה הייתה: 18:52.
"אני צריכה ללכת. אני רוצה להספיק לדבר עם ההורים שלי לפני
שאני יוצאת".
"אז אני מניח שלא נתראה יותר"
"כנראה"
"איך את מתכוונת לברוח מפה?"
"חבר, אתה?"
"גם".
יצאתי מהמשחקיה רועדת כולי. מזוית העין ראיתי את יניב מוריד
בחזה את השרוול. פתאום קלטתי אותו רץ אחרי.
"אגב, השם האמיתי שלי הוא זיו. אני מצטער שלא סיפרתי לך מהתחלה
אבל ממש ממש לא ידעתי מה אני הולך לעשות פה אז העדפתי לומר כמה
שפחות דברים אמיתיים עלי" הוא הסתובב ופנה בחזרה למשחקיה.
חשבתי עליו קצת בזמן שהלכתי לחדר שלי באיכילוב, בו מצאתי את
הורי ואחותי. אחותי עדיין לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי.
"הרופא אמר שאת יכולה כבר לצאת. בואי, נדבר קצת" אמא שלי אמרה.
אבא שלי הסתכל עלי במבט מאוכזב. 'ביי ביי אבא' חשבתי בליבי,
'ביי ביי אור'. לא הייתי מסוגלת להוציא את המילים מהפה. פניתי
ביחד עם אמא שלי לכיוון היציאה.
"את יודעת שיר, יש לי הרגשה מאוד משונה"
"מה אמא?"
"לא יודעת. יש לי צמרמורת מכל הסיטואציה הזאת".
הסכמתי איתה. גם לי הייתה צמרמורת. מהתרגשות.
יצאנו החוצה. השעה הייתה 18:59:30. בחוץ חושך של חצות.
חייכתי.
"אולי נחזור פנימה? אין פה אף אחד וגם ככה אני בקושי רואה פה
משהו, ממש חשוך כאן, לא? בואי נחזור פנימה" אמרה אמא שלי וכבר
משכה אותי פנימה אבל אני משכתי אותה בחזרה.
"אני רוצה להשאר פה. נחמד לי פה". אמא שלי הסתכלה עלי במבט
מודאג. אחותי יצאה בריצה מהביניין ישר אלי.
"קחי" היא אמרה והסתכלה עלי במבט מאוכזב. ניסיתי לראות מה היא
הביאה לי. זה היה הצמיד שלה. הצמיד הורוד שלה.
"את צריכה אותו יותר ממני כי אבא אמר שחסר לך קצת צבע בחיים".
היא ממש מצחיקה אותי לפעמים, מביאה לי את הצמיד הורוד שלה
(שהרי הורוד הוא סמלה המסחרי של הפקצה המצוייה, וממש לא היה
בכוונתי להפוך לאחת מאלו). אחותי הייתה בת 7. דווקא אהבתי
אותה.
בכל אופן, היא שמה את הצמיד בידי וברחה בחזרה לאיכילוב. טמנתי
את הצמיד בכיס מכנסי. אני ואמא שלי התיישבנו על אחד הספסלים
והתחלנו לדבר. דיברנו המון. פתאום שאלתי אותה מה השעה. היא
ענתה לי ששבע ורבע. שבע ורבע. רבע אחרי שבע. והוא עדיין לא
בא.
אז המשכנו לדבר. אור הופיעה עם שתי כוסות שוקו ושוב ברחה לאבא.
נדמה לי שממש הפחדתי אותה והצטערתי על זה מאוד. למעשה, אני
מצטערת על זה עד עכשיו. בכל אופן ישבנו שם אני ואמא שלי
כשפתאום מלא עטלפים התעופפו בין העצים. התבוננתי בהם משתאה
ופתאום הרגשתי יד חוסמת את פי וגוררת אותי אחורה אל הצללים
במהירות עצומה. את כוס השוקו השארתי מאחור. מבין הצללים ראיתי
בברור את הטרור והפחד שהשתלט על אמא שלי כשהיא הבינה שאני כבר
לא לידה יותר. כל איכילוב הוקפץ למסע חיפושים אבל אותי זה לא
עיניין. הסתובבתי אל הדמות שחטפה אותי. זה היה אדוארד.
"כבר חשבתי שלא תגיע!" אמרתי בדאגה אמיתית.
"רציתי להפתיע אותך" הוא לחש. הוא סרק  אותי במבטו. חייכתי.
תווי פניו העדינים בלטו לאור הירח.
"תחייכי" הוא אמר, "עם השיניים". עשיתי כדבריו.
"יש לך גומת חן!" הוא אמר בהתפעלות וחייך גם כן. פתאום הרגשתי
כאב מכיוון השיניים.
"מה קורה לי?" שאלתי אותו. זה היה מוזר מידי.
"מה שאת חושבת".
"אני אמורה להיות כל כך רעבה?" שאלתי.
"כן. בואי נמצא לך את הקורבן הראשון". הלכנו קצת ברחוב וראינו
ילד, שמקרוב יותר זיהיתי כילד מהכיתה שלי.
"אני מכירה אותו" לחשתי.
"את ביחסים טובים איתו?"
"ממש לא. הוא הבנאדם הכי סנוב ואוהב פקצות שפגשתי בחיים שלי.
הוא כל הזמן יורד עלי. אני שונאת אותו".
"אז לפי דעתי זה זמן הנקמה שלך. תהני"
"אבל מה אני אמורה לעשות?" שאלתי אבל אדוארד נעלם לי.
אז הלכתי לכיוון הילד הזה. כמה ששנאתי אותו. קראו לו עזרא.
"הי" אמרתי מפודאחת.
"הי" הוא אמר לי בקול צונן. לא אהבתי את הגישה שלו בכלל.
"עזרא, אני צריכה את העזרה שלך במשהו"
"אני בדיוק בדרך לחבר" הוא אמר מנתשא והתחיל ללכת. כמה ששנאתי
אותו. רצתי אחריו ולפתתי אותו בצוואר.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" הוא צעק וניסה להסתובב אבל
החזקתי אותו חזק מידי.
"עכשיו אתה תקשיב לי" לחשתי באוזנו בעוד הוא נאבק. כוחי
התעצם פי 10 לפחות!
"אם תעשה כל מה שאני אומרת אני מבטיחה לשחרר אותך" לפתתי את
צווארו אפילו חזק יותר (אם זה בכלל היה אפשרי).
"בסדר, בסדר אני יעשה כל מה שאת רוצה" הוא נאבק לנשום בעודו
צורם את המילים. הרפתי ממנו קצת וגררתי אותו לסמטה חשוכה
באיזור. הצמדתי אותו אל הקיר עומד מולי רועד.
"מה את רוצה ממני לעזאזל?" הוא שאל בשקט.
"אני יפה?"
"מה?"
"שאלתי אם אני יפה לדעתך"
"כ-כן"
"אתה משקר!" אמרתי ודפקתי את ראשו בקיר. הוא היה ממש חסר אונים
מול כוחי החדש.
"תפסיק לשקר! תענה לי את האמת!"
"לא! אני לא חושב שאת יפה! אני חושב שאת חתיכת מוזרה מכוערת
שאין לה מה לעשות בחיים חוץ מלהסתבך בפארקים ולהטפל לאנשים
ברחוב. תשיגי לך חיים לעזאזל!! יא חתיכת גוטית מוזרה אחת!".
עכשיו הוא ממש עיצבן אותי.
"אני במקומך לא הייתי מדבר ככה אבל מאחר ואתה אידיוט רודף
פקצות שלא יודע מהחיים שלו אני הולכת לגמול אותך מהם כי גם ככה
אתה מבזבז אותם על כלום" אמרתי וזינקתי על צווארו. איכשהו
ידעתי בדיוק מה לעשות. כיווצתי את הפה וחשפתי שני ניבים
מוחדדים שהחדרתי בחוזקה לצווארו. הכאבתי לו בכוונה. רציתי שהוא
יסבול. והוא סבל. איך שהוא סבל. כל הרחוב שמע את הצעקות שלו
בעודו נאבק בי אך לשווא. אני ניצחתי. פתאום שמעתי קול מאחורי:
"מזל טוב, הרגע הבסת את הקורבן הראשון שלך". הסתובבתי. זה
היה אדוארד.
"את חייבת להיות ממש טובה עם הצלחת להביס את הקורבן הראשון
שלך! אני הצלחתי להביס רק את הקורבן ה-15 שלי, וזה כשאני ערפד
מלידה
" הוא המשיך להתפעל.
"בואי, אנחנו צריכים לעזוב מהר ככל האפשר" הוא אמר ולקח אותי
מהסמטה דרך מקומות שמעולם לא דרכה רגלי בהם אל מקומות שמעולם
לא חלמתי שהם קיימים. במכונית שחורה מבריקה הוא הסיע אותי למה
שהוא כינה "בית בחיפה". אני הייתי מגדירה את זה יותר כמו "טירה
בעמק המיסטורין". במשך הזמן גיליתי הרבה פונקציות שימושיות
שיכולתי לתפעל כערפד כגון העובדה שבכל עת שמתחשק לי אני מסוגלת
להפוך לכל סוגי העכבישים, חתולים, ועטלפים שקיימים בעולם. כל
חושיי התחדדו כך שיכולתי לשמוע את קול הדממה הדקה ולראות את
הנולד. אדוארד סידר לי שיעורים פרטיים בלילה ועזר לי להתרגל
לחיי החדשים. הוא לעומתי, החל בלימודיו הגבוהים של האוניברסיטה
בשאיפה להשיג תואר ראשון.
אני בחיים לא אשכח את ההלם שהכה בי כשגיליתי שהמורה הפרטי
שאדוארד סידר לי היה האיש המוזר שפגשתי באיכילוב (זה שקנה ממני
את הציור). מסתבר שהאיש הזה הוא דראקולה השמיני (נין של נין
של...) והוא ידוע כמורה נהדר להצלחה בבגרויות. נוסף על כך הוא
סיפר לי שבזמנו הפרטי הוא נוהג להסתובב בקרבת בני אנוש ולהעלים
מעיניהם כל דבר שקשור בערפדים.
את הצמיד שאחותי הביאה לי הכנסתי לקופסה מזכוכית ובכל פעם
שהתגעגעתי אליה או למשפחה שלי הייתי מתבוננת בו ולעיתים נדירות
אף עונדת אותו. אכן, המחיר הרגשי שנאלצתי לשלם בשל הפיכתי
לערפד היה כבד מאוד.
וזיו? את זיו פגשתי בשלב מסויים (כחודש מיום שהפכתי לערפד)
באישון לילה באמצע הרחוב. זו הייתה פגישה משמחת מאוד ובה נודע
לי שכשאמרתי לזיו שאני יוצאת בעזרת חבר והוא אמר לי שהוא גם,
הוא באמת התכוון לזה. הוא גם הכיר לי את בן זוגו שהיה נחמד
ביותר.
אני באמת חושבת שאפשר לקצר את כל הסיפור לשני משפטים:
"הכל נגמר כשפגשתי את אדוארד. הכל התחיל כשפגשתי את אדוארד".

http://stage.co.il/Stories/579049







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גזרים מוחקים את
השפן.

- שפן קטן, ראש
תנועת "אל-גזר"


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/05 1:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר גלנטה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה