[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ללי האריס
/
קצת על המוות

זה היה אחרי ההלוויה של סבא שלי שהפסקתי לפחוד מהמוות. עד אז
הוא נראה לי משהו מסתורי ביותר, משהו שבכלל לא קורה סביבי.
ואני זוכרת איך חזרתי הביתה באותו יום, והבית היה ריק וחשוך,
דבר רגיל לגמרי כי הרי גמרתי בשתיים עשרה, ואמא עובדת, ואחי לא
חזר מהבית ספר עדיין.

בעצם, זה התחיל אפילו יותר מוקדם, שבוע בערך לפני - היו לי
חלומות רעים. חלמתי על אנשים שמתים, חלמתי על מפלצות, חלמתי על
אש, חלמתי על מלאכים. סיפרתי לאמא והיא אמרה שזה כלום. אמרתי
לה שיש לי הרגשה שמשהו לא בסדר פה, ושמשהו גדול ורע עומד
לקרות. היא אמרה לי שזה הדמיון שלי ושהכל בסדר. סיפרתי גם
לניץ, ועדיין יש לי את המכתב שהיא כתבה לי, עם תמונה של קשת
בענן, וצב, וחיפושית.

ואז חזרתי הביתה.

וההרגשה שמשהו פה לא בסדר פתאום נפלה עלי.

היו הודעות במזכירה, לחצתי על הכפתור וניגשתי למיקרו לחמם
אוכל. ההודעות היו כולם בנוסח זהה, "אנחנו מצטערים, תתקשרו
אלינו שאתם יכולים".

ואז אמא של... התקשרה. ופשוט התחלתי לבכות בטלפון, ידעתי מה
שהיא עומדת לומר. ומשם הכל היה כמו סרט שהריצו אותו קדימה
מהר.

אבא נכנס הביתה

נוסעים לסבתא

אמא סבתא דוד ודודה בוכים

כולם לובשים שחור

סבתא מסתגרת בחדר

סתבא צועקת

אבא מביא לי ארוחת צהריים

אבא לוקח את אחי לחבר

אבא ואני נוסעים לאנשהו ואבא מדבר עם כמה אנשים

המון טלפונים

הלוויה.

ההלוויה התקיימה באותו יום בצהריים. היו שם די הרבה אנשים, את
חלקם הגדול לא הכרתי בכלל. אני זוכרת איך אמא ודוד ודודה וסבתא
עמדו שם, קורעים את החולצות שלהם. ואיך סבא שכב שם באמצע מכוסה
בבד שחור, או לבן בעצם. אני לא זוכרת. והוא נראה כל כך קטן,
הסבא השמן שלי, שתמיד היה איש גדול במידותיו, שכב שמה ונראה כל
כך מצומק, ופתאום חשבתי שאולי הכל זה בדיחה אחת גדולה, ואולי
עוד דקה הוא יתעורר, יקח את מקל ההליכה שלו ויתחיל ללכת לו.

אבל זה לא קרה.

ירדנו די הרבה זמן לעבר הקבר שלו. קצת צלעתי. אני לא זוכרת מי
לקח את האלונקה ומי היה ראשון ומי אחרון בין כל האנשים שירדו,
אני רק יודעת שאמא הייתה עם נחי מצד אחד ונאווה מצד שני ואולי
גם אמא של... והם תמכו בה, ושסבתא התעלפה כמה פעמים בדרך למטה.
והגענו למטה, והתרחקתי מהבור. פחדתי לראות איך מכניסים את סבא
שלי לתוך האדמה, איך גומרים הכל ככה, בבת אחת. ואני זוכרת
שעמדתי מרוחקת, ושמעתי את סבתא צועקת, כל מיני חצאי מילים בכל
מיני שפות. ובכיתי ובכיתי. ומאז אני יותר לא זוכרת כלום. לא את
השבעה, לא את האזכרה, לא את אחרי ההלוויה.

זה היה אז שהבנתי שהמוות זה עוד שלב בחיים, וזה השלב הכי לא
צפוי.

הוא יכול לקפוץ עליך מחר אפילו.

על חיילים קרביים הוא בטח רובץ כמו ענן, תמיד הם מפחדים ממנו.

ויש כאלה שחיים, בהתחלה הם ילדים ואחר כך מתבגרים, אחרי
מבוגרים, אחר כך זקנים ואז הם מתים. מזיקנה.

והבנתי שזה הרבה פחות מפחיד לחשוב על המוות כעוד שלב בחיים.
ואחרי המוות גם יש שלבים. אפשר ללכת לגן עדן, גיהינום, לימבו.

כל החיים שלנו הם בעצם שלבים,

והמוות כבר לא מפחיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה מוחלים
לאנשים שהם
קלסטרופובים ולא
מוחלים לאנשים
שהם הומופבים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/04 13:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ללי האריס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה