אתה היקר.

מה שלומך? איך חייך ברגעים אלו? מרגיש קצת עצוב? אתה לא
היחיד.

גם אני מרגישה רע, אפילו מאוד, אבל אפילו לא שאלת, כמובן שלא
תשאל, אף אחד לא שואל. ונחזור אלייך, יקר. איך אתה מרגיש? למה
עצוב לך? ספר לי, אני פה בשבילך, אני פה בשביל כולם. כמעט
כולם, אני לא שם בשביל עצמי.

אגואיסטית שכמותי אתה חושב, לא יכולה רגע אחד בלי לדבר על
עצמה. כן אני יודעת, גם אני חושבת ככה.

יקר שלי, אתה בסדר? אל תהיה עצוב, יש דברים יותר נוראיים
.בעולם. יכולת לגור בבית מפח. ולאכול שאריות מהזבל. אל תדאג
יקר שלי, העלייה תבוא, בשבילך.

"ובשבילך?"

בשבילי? אני חוששת שקצת מאוחר בשביל העלייה שלי. נתתי להכל
לרדת כל כך, שאני כבר לא שולטת בזה. אכזבתי את כולם.

יקר שלי, אני מצטערת שלא הייתי שמה בשבילך. אני מצטערת שאני לא
שם עכשיו. מצטערת שאני מתעלמת.

יקר שלי, אני מנסה להסתדר, לקום על הרגליים, לרצות את ההורים,
ולרצות את כולם, ותמיד אני פוגעת במישהו. הפעם המישהו הזה היה
אתה.

"אף פעם לא התייחסת אלי", אתה אומר. "תמיד העדפת לרפות פצעים
של אחרים, ורק אז, אם יש לך זמן, לפנות לפצעייך הפרטיים"

"זה הרבה יותר קל להתעסק בבעיות של אחרים", אני עונה לו.

"קחי את עצמך בידיים" אתם אומרים. לקחת את עצמי בידיים? למה
שלא תבואו לעזור? למה שלא תושיטו גם יד? למה להתמודד עם זה
לבד? אני לא חזקה מספיק. אני רק בת 15. רק.

יקר שלי. תעזור לי, אני צריכה אותך. בוא, בבקשה. אני יודעת
שאני לא בסדר, סטיתי, נפלתי. "ותודה שאתה לא שולט בחיים שלך
בנאדם, תודה שנפלת חזק". חזק מאוד. ירדתי. מכרתי את עצמי, את
הרגשות שלי, כאילו היו בובות על חלון ראווה. שיתפתי ברעיונות
שלי, כאילו היו חולצה חדשה.

נפלתי חזק, ועכשיו אין שום דרך חזרה.

יקר שלי, בוא. למה אתה הולך? אל תנטוש אותי גם אתה. בבקשה אל.
אל תלך, אני מבטיחה להתפנות אלייך יותר, הנה אתה רואה אני כבר
יותר בסדר. מחקתי את הדמעות מהפנים ועכשיו נשאר רק העיפרון
השחור המרוח על הלחי. אל תדאג תעזור לי שתוכל, מחר, בעוד
שבועיים, בשנה הבאה... כשתוכל. אני יכולה להתגמש אני אהיה
בסדר, אני אחכה לך.

מה אמרת שקרה?