לפני שאתחיל לספר את הסיפור על הקרניים של שמש והקרניים של תיש
ודרקונים רשעים ועננים שטניים והממלכה הקסומה. אני חייבת לציין
שהקרניים של שמש, היו הקרניים הכי מפוארות שאי פעם תראה.
קרניים כל כך מפוארות, שהמלך והמלכה של הממלכה הקסומה קנו את
השמש לעוד כמה חודשים בשנה. הממלכה עצמה הייתה מפורסמת בשל
הקרניים הכה מפוארות. יש שאומרים שכל בן אנוש שקרן שכזו פגעה,
מיד ליבו התמלא שימחה ואושר. ככה זה, הקרניים היו משכיחות ממך
את כל הצרות. הם היו גדולות ומחממות אותך, ותמיד נשלחו לכל
מקום בממלכה. לפעמים היו באים ענני הזעם, והיו חוסמים את
הקרניים של שמש בעזרת שיטות סודיות במיוחד, שהמציא דרקון
השמיים, שעליו אספר לכם מאוחר יותר. בכל אופן, כשענן זעם שכזה
בא, הוא היה חוסם את הקרניים של שמש בצורה כל כך אלימה ששמש לא
רצה יותר להאיר עד שלא ילכו, ואז זה הפך להיות כבר סיפור שלם.
היו צריכים לקרוא למלאך מזג האוויר שיבוא ויסיר את ענני הזעם
האלו, כי הם לא יכלו לעבור בלבד. הם היו עננים מכושפים.

הקרניים של תיש, היו קרניים לא החלטיות. פעם אחת הם התפתלו
כלפי מעלה, ולפעמים הם היו ישרות. בעיקר הן היו משתנות לפי
מצבי הרוח המשתנים של תיש שבדרך כלל היה עליז ומאושר, אבל לא
הייתי ממליצה לכם להתקרב לתיש כשהוא זועם. כשתיש זעם הקרניים
שלו עמדו זקופות כלפי מעלה. כשתיש היה מאושר, הקרניים שלו
הסתלסלו במין סלסול חגיגי שכזה וכשהיה עצוב הקרניים שלו פשוט
היו נפולות, לפעמים היה נדמה כאילו יפלו לתיש מהראש עוד דקה
מרוב שהן נפולות. הקרניים של תיש היו לבנות פעם מזמן, כשהוא
נולד. וגם כשהיה תיש צעיר הקרניים שלו היו לבנות וצחות. אבל
שהתבגר הצהיבו הקרניים שלו, והיום אתה יכול לראות כמה סימני
עובש בקצוות. כי ככה זה שאתה תיש, אין לך כוח או זמן או אפילו
חשק כל שהוא, להשקיע בעצמך.  

הסיפור שלנו מתחיל ביום חמישי. זה היה יום חמישי חמים בממלכה,
ושום ענן זעם לא נראה בשום מקום, וגם החזאים לא חזו שום ענני
זעם באמצע אוגוסט, היה זה יותר מוזר להגיד שהחזאים כן חזו מין
ענן זעם שכזה, באמצע הקיץ של חודש אוגוסט בממלכה הקסומה. גם כי
זה היה שיא הקיץ וגם בגלל שבחודש אוגוסט, ענני הזעם נחו להם,
צוברים כוחות לקראת החורף. אז ביום חמישי הזה של חודש אוגוסט
שמש שלח קרניים חמימות על כל הממלכה הקסומה בלי שום הפרעה.
הממלכה הייתה מאושרת, והקרניים המפוארות של שמש רק הוסיפו עוד
פאר לממלכה הקסומה.

באותו יום חמישי חמים, התעורר לו תיש בבית הגזע שלו, יצא החוצה
ללגום קצת מים מהאגם, ובחן את מראה קרניו. משהו היה שונה בהם
היום. נראה לו שהם היו יותר עבשות, יותר צהובות, יותר נפולות.
והוא בכלל היה מאושר היום, הוא קם ככה בבוקר. לא הייתה שום
סיבה שבעולם שהקרניים של תיש יהיו כל כך נפולות ביום כזה חמים
ונעים ומאושר. עכשיו תיש זעם, אך קרניו לא התיישרו, כמו שתמיד
הן מתיישרות שתיש זועם. הן סתם היו תלויות לו על האוזניים,
כאילו עוד דקה הן יפלו לא מהראש, ואז הוא אולי יראה כמו עז. או
כבש. ולא יהיה לו את כל ההדר והכבוד של תיש, עם קרניים. "משהו
מוזר ביותר קורה כאן" החליט תיש. תיש החליט שעוד היום הוא
יפתור את בעיית הקרניים שלו. הרי תיש בלי קרניים זה כמעט כמו
דג בלי קשקשים. דבר כזה לא מתקבל על הדעת. תיש היה שבור. דווקא
ביום בהיר כזה דבר כזה היה צריך לקרות דווקא לו. הוא התחיל
לחשוב מה הוא יכול לעשות, בשביל שהקרניים שלו שוב יחזרו למצב
הקודם שלהם, הוא דווקא אהב אותן ככה. הדבר היחידי שיכל לעשות
היה לפנות לפיית היער, שתרקח לו מין שיקוי שכזה שיחזיר את
הקרניים למצבם הקודם. פיית היער הייתה ידועה בחכמתה וביכולתה
לרקוח שיקויים שיפתרו הכל.

דרקון השמיים הביט בכדור הבדולח בסיפוק. הכל עבד בדיוק לפי
התוכנית.

ברשותכם, תנו לי להסביר כמה מילים על דרקונים. דרקונים זה לא
היצורים הירוקים החמודים והקטנים. דרקונים זה היצור הכי מפחיד,
הכי מכוער, הכי גדול, הכי שטני, הכי רשע והכי מגעיל שאי פעם
ראיתם. אם אי פעם הייתם רואים דרקון אמיתי כמעט בטוח שמיד
הייתם מאבדים את ההכרה.

דרקון השמיים הביט דרך כדור הבדולח שלו, חיוך של סיפוק עולה על
שפתותיו. אתמול בלילה כשתיש נרדם, הוא בעצמו, בכל הדרו וכבודו
המפוקפק, הלך ומרח מין משחה מיוחדת שגורמת לקרניים לנבול. עוד
מעט הקרניים של תיש פשוט יפלו מעצמן, וזה דבר שאפילו פיית היער
לא תוכל לשנות. כל כך חזקה הייתה המשחה. דרקון השמיים היה זקוק
לקרניים של תיש בשביל לעצור את הקרניים של שמש לתמיד. דרקון
השמיים שנא את שמש בגלל הרבה סיבות. בטוח שבגלל הקרניים שלו.
אבל כולם שנאו את שמש בגלל הקרניים המפוארות שלו, אפילו אני.
כולנו רוצים כאלה קרניים מפוארות כמו של שמש, קרניים ששולחות
שמחה ללב האנוש. קרניים כל כך חמימות ונעימות. רק בקרניים כל
כך חזקות כמו כאלו של תיש יש מספיק עוצמה בשביל לעצור את
הקרניים של שמש. לתמיד. בעוד כשישים דקות בערך, יעברו 14 שעות
מאז שדרקון השמיים מרח את המשחה על קרניו של תיש. אם תיש יגיע
לפיית היער, אחרי שיפלו לו הקרניים, פיית היער לא תוכל לעזור
לו בשום דרך. אז יתגנב דרקון השמיים בחזרה לאדמה, יגנוב את
קרניו של תיש ויחזור לארמונו המפואר, לחלק האחרון בתוכניתו.
הוא צריך לעכב את תיש.
"פילוסטלוסוס!! פילוסטלוסוס!!" שאג דרקון השמיים. "בוא הנה.
מיד!"
"כן אדוני הנכבד, עבדך הנלוז כאן לשירותך"
"יש לי משימה בשבילך"
"כן הוד מעלתו"
"אני צריך שתעכב את תיש, בדרכו לפיית היער."
"אבל איך אדוני? עבדך הנלוז איננו ניחן בחוכמה וכשרון כמוך,
סניור"
"תהיה מקורי" זרק הדרקון בסתמיות ונעלם בפוף, משאיר אחריו הרבה
אבק ורשף. פילוסטלוסוס לא בזבז אפילו רגע אחד. הוא אץ לחדר
השיקויים ושתה שיקוי שיהפוך אותו בשעה הקרובה לכל דבר שיבקשו
שפתיו. הוראות השימוש היו פשוטות ביותר. רק אמור "לו והייתי"
וישר תהיה.

תיש הלך לו ביער. הקרניים של שמש חיממו את פרוותו הקצוצה,
ופרסותיו דרכו על אדמה יבשה. מולו התפרסו שדה פרחים צהובים
וכתומים וירוקים וכחולים וורודים וסגולים ובכל הצבעים. פניו
היו אדומות מרוב זעם או אולי בעצם מרוב בושה.
"הצילו! הצילו!" הוא שמע קול של ילדה קטנה. אוזניו נזקפו מיד.
ושוב הקול קרא הצילו. הוא חזר על עקביו צועד בעקבות הקול. ילדה
קטנה, לבושה בשמלה ירוקה ושתי צמות הופיעה מולו. היא שכבה על
האדמה והברך שלה דיממה. היא בכתה.

37 דקות.

"מה קרה ילדה קטנה?" שאל תיש
"נפלתי ועכשיו יורד לי דםםםם" בכתה בילדה הקטנה.
"אל תבכי. אני בדרכי אל פיית היער, היא בטוח תוכל לטפל ברגל
שלך, את יכולה ללכת?"
"לא"
"אז בואי, עלי על גבי."
הילדה עלתה בעזרתו של תיש על גבו, אבל המשיכה לבכות. תיש המשיך
ללכת, אך האט את קצבו, בכל זאת הייתה לו ילדה על הגב.
"האאאאאאאאאההה" בכתה הילדה בקול גדול. הדמעות שלה הרטיבו את
פרוותו של תיש.
"מה עכשיו?" שאל תיש, קצת מרוגז. היו לו מספיק צרות משל עצמו,
הוא לא צריך גם איזו ילדה בשמלה ירוקה על הגב שלו.
"אני רוצה אוכל!" בכתה הילדה "אני רוצה אוכל! עכשיו!" היא ממש
יללה.
"אבל עוד מעט נגיע לפיית היער, תתאפקי עד אז."
"אני רוצה אוכל! ע-כ-ש-י-ו!"
"בסדר בסדר" נאנח תיש. "אני אביא לך אוכל" תיש הוריד את הילדה
והלך וקטף לה בננה.

16 דקות.

הילדה אכלה את הבננה. ואז שוב בכתה. "אני רוצה עוד בננה!" תיש,
בלית ברירה, הלך וקטף לה עוד בננה. הילדה רעבה, שהוא לא ייתן
לה אוכל? הילדה באה לפני הקרניים חשב לעצמו. הילדה אכלה.
"עכשיו אפשר להמשיך בבקשה?" שאל תיש.
"כן" אמרה הילדה ועלתה על גבו.

9 דקות.

תיש והילדה הגיעו כבר לשביל ביתה של פיית היער. פתאום הרגיש
תיש כאילו שהוא קל יותר. "ילדה?" הוא שאל, אבל אף אחד לא ענה.
הוא הסתכל לצדדים ושום זכר לא היה לילדה. "בטח הפלתי אותה
באיזה שהוא מקום בדרך ולא שמתי לב!" הוא חשב לעצמו בהיסטריה.
הוא מיד הסתובב והתחיל לחפש אחרי הילדה. הוא הלך בדיוק את אותה
דרך עד לעץ הבננות, אך הילדה לא נראתה בשום מקום.

דקה אחת.

תיש הסתובב חזרה לביתה של פיית היער והתחיל ללכת לעבר הבית
שלה. שוב. הוא היה אופטימי, לא היה דבר שפיית היער לא יכלה
לעשות, ודבר כזה פשוט כמו לסדר קרניים בטוח ייקח לה מספר דקות
וזהו. הקרניים האהובות שלו יחזרו.

"אדוני! הוד הדרו הנאמן! עשיתי את זה! עשיתי את זה!" צעק
פילוסטלוסוס.
דרקון השמיים לא הגיב.

תיש צעד על שבילה אבנים הצהובות, בכניסה לביתה של הפייה. פתאום
הוא שמע חבטה נוראית על הקרקע. הוא הסתכל על הרצפה, הקרניים
שלו שכבו שם. עכשיו תיש היה אדום לגמרי. מרוב שכעס אפילו
הפרווה שלו נעשתה אדומה. כולו נעשה אדום. הוא רץ לעבר ביתה של
הפייה ודפק על הדלת בפראות. שהפייה הקטנטנה פתחה לו את הדלת,
לפני שהוציאה מילה מפיה צעק התיש "נ-פ-ל-ו  ל-י
ה-ק-ר-נ-י-י-ם!!".
"תירגע אדון תיש, אתה רוצה להיכנס לשבת? אתה רוצה לשתות
משהו?"
"אני רוצה את הקרניים שלי בחזרה!" צרח תיש בכל כוחו.
"הבא נא את הקרניים, אני אראה מה אני יכולה לעשות למענך" אמרה
הפייה והסתובבה ונכנסה לתוך הבית.
תיש הסתובב לאחור, לקחת את הקרניים שלו לפייה, אבל הם לא היו
שם.

צחוק מרושע הרעיד את כל ארמונו המפואר של דרקון השמיים.
הקרניים של תיש היו בידו עכשיו. הוא היה כל יכול. בעוד מספר
דקות, הוא יעלים את הקרניים של שמש בעזרת הקרניים של תיש. היה
זה היום המאושר ביותר בחייו.
תבין, דרקוני שמיים תמיד פעלו נגד קרני השמש. גם אבא של דרקון
השמיים הזה חיפש שיטה כל שהיא להביא את הקרניים של שמש, וגם
סבא של דרקון השמיים הזה ניסה. בגלל זה הרגע ההוא היה כל כך
חשוב לדרקון השמיים.
דרקון השמיים חשב, שהוא יקרא לשמש, ואז כשהוא יסתכל עליו,
הדרקון יזרוק עליו קרן אחת של תיש ואז השמש לא תוכל לעמוד
בחומרים שמצויים בתוך הקרן של תיש, כי כידוע קרן של תיש היא
קרן חזקה ופעילה במיוחד.

שמש בדיוק שלח קרניים נעימות לעבר ארמון המלך והמלכה. הוא חיבב
מאוד את המלך והמלכה, הם היו אנשים מאוד טובים. רוב היום הוא
רק ישב לו בכיסא שלו שמחוץ לביתו ושלח קרני שמש לאנשים שעברו
ונראו נחמדים. בכל אופן הוא ישב בכיסא שלו, כשראה שצל גדול
מתקרב אליו. הוא הסתובב (אך לא הפסיק לשלוח קרניים כמובן) וראה
את הדרקון. הוא לא כל כך חיבב את הדרקון מהסיבה הידועה שדרקון
ושמש לא יכולים להסתדר ביחד אף פעם.
"אדון דרקון, שלום שלום. מה מעשייך בשטחי הצנוע?"
"שלום לך אדון שמש" אמר הדרקון בלעג מסוים. "האין זה יום
נפלא?"
"אכן כך" ענה השמש.
"אם כך, כבר לא"
"כבר לא? מדוע לא?" תהה השמש
"בגלל זה!" אמר הדרקון ובמהירות שהפתיעה גם את עצמו הוא שלף
קרן של תיש ותקע אותה בגופו של שמש. שמש נשכב מיד על הרצפה,
נחנק ומשתנק. הקרניים נעלמו מיד מין הממלכה. כל תושבי הממלכה
התעצבו בבת אחת, בלי לדעת מה הסיבה. הממלכה הייתה חשוכה
וקודרת.
הדרקון צחק צחוק רשע, הסתובב ויצא. הוא התכוון לשלוח ענני זעם
לכל עבר, להרעיד את הממלכה עם רוחות וסופות שלגים, אולי אפילו
עם איזה טורנדו קטן, קטנטן. להבהיר לכולם שמש הלך, ומהיום מי
ששולט במצבי הרוח שלהם הוא הדרקון. רק הדרקון. בלי שום קרניים
חמימות ונעימות. רק קור שחודר לעצמות, ושאפילו ארבעה סוודרים
לא יכולים להסוות. כזה מין סוג של קור.

תיש חזר לפיה, ודמעה עגלגלה בקצה עינו. "הן נעלמו, אני חושב
שפשוט נמאס להן ממני. תודה לך על העזרה, אבל אין יותר מה שאפשר
לעשות. הן נעלמו."
הפייה, ניסתה לקרוא לו שיחזור, להגיד לו שמצאה דרך, שראתה הכל
במפת הזהב והיא יודעת איך להשיב את הקרניים של תיש לראשו, אבל
בדיוק ברגע שבו פתחה את פיה, הממלכה החשיכה. הציפורים לפתע
פתאום הפסיקו לצייץ. הנהר חדל לזרום. כל הקולות הנעימים חדלו.
משב רוח קריר החל לנשוב, מהסוג הזה שעוקץ ודוקר. התיש בכלל לא
שם לב לכל השינויים האלו, כל כך מדוכא הוא היה. הוא פשוט חזר
לבית הגזע שלו, וישן וישן וישן...

הפייה כבר הבינה הכל. היא הבינה את המזימה של הדרקון והבינה
לאן נעלמו הקרניים של תיש. מה שהדרקון לא ידע, חוץ מזה שהפייה
יודעת על המזימה שלו, היה שקרניים לא מביסות קרניים אחרות.
בשביל ששמש יחזור, תיש יצטרך לגשת לשמש בעצמו ולתלוש ממנו את
הקרן שלו. מיד הוא התעופפה לביתו של תיש, נכנסה דרך החלון
והתיישבה בדיוק מולו, על כוס השוקו החם שעשה לעצמו.
"תיש! לא תאמין מה קרה! לא תנחש!"
"תעזבי אותי בשקט" זרק תיש
"אני יכולה להחזיר לך את הקרניים תיש"
"לקרניים שלי נמאס ממני, הן לא רצו אותי יותר"
"לא תיש, זה לא מה שקרה"
"זה כן"
"לא"
"כן"
"מישהו גנב לך אותן!"
"גנב? ולמה שמישהו ירצה לגנוב קרניים ישנות של איזה תיש
מזדקן?"
"דרקון השמיים גנב את הקרניים שלך, בשביל להביס את הקרניים של
שמש."
"הקרניים של שמש? אני דווקא אוהב את הקרניים של שמש. מה יש
לדרקון השמיים נגד הקרניים של שמש?"
"דרקוני שמיים ושמש תמיד היו אויבים ו...תיש! אתה רוצה את
הקרניים שלך בחזרה?"
"כן"
"אז תצטרך לעשות מה שאני אומרת לך."
תוך דקות יצאו השניים לשמש.

שמש שכב משתעל ומשתנק, מפיו יוצא רוק על הרצפה. הוא גסס. הכי
חבל היה לו על הממלכה. הוא ידע שהממלכה לעולם לא תשוב להיות
כמו פעם. בדיוק כשחשב על זה הגיעו תיש והפייה. שמש לא הבין מה
הם עושים כאן, דווקא בעיתוי כזה לא מתאים.  תיש ניגש אליו,
הסתכל על בטנו דקות אחדות, ושלף את קרנו בחזרה. השמש כבמעשה
קסם החלימה מיד ומיד הממלכה הוארה שוב.
תיש שאל מה הם יעשו עם דרקון השמיים, שמש אמר שכלום. שמש אמר
שכבר דורות על גבי דורות נלחמים בו דרקוני השמיים. ופשוט צריך
לקבל את העובדה הזאת, ואין מה לעשות. אבל תיש לא וויתר, הדרקון
הזה אחרי הכל גרם לקרניו האהובות ליפול.
"קחי אותי לארמונו של הדרקון!" אמר לפייה
"אתה בטוח? הדרקון הרי כל כך מסוכן ומגעיל"
"אני בטוח"

הדרקון ישב לו בכיסא מביט בכדור הבדולח על הממלכה. ענני הזעם
שלחו אליה גשם ורוחות סוערות נשבו בכל הממלכה. אף איש לא
הסתובב ברחובות הממלכה. אבל פתאום, הממלכה שוב הוארה, במכת אור
אדירה. הדרקון ראה את זה וצרח צרחה איומה. צרחה שהרעידה את
ארמונו, ואת קרני השמש. צרחה שהרעידה את הממלכה וגם את הממלכות
השכנות. צרחה כל כך אדירה, שמרוב מאמץ הוא פשוט התפוצץ. פשוט
ככה.
כשתיש והפייה הגיעו לשם, הם הסתכלו ברפש וראו את השלד של
הדרקון.
"כנראה שמישהו כבר הקדים אותנו" אמר תיש.
הם הלכו לקחת את קרנו השנייה של תיש. הקרניים כשמעשה קסם חזרו
לראשו מיד. בסלסול חגיגי שכזה.

זה הסיפור שקרה ביום חמישי שעבר בממלכה הקסומה. בד"כ הממלכה
הקסומה הייתה די שקטה, ואני מניחה שעכשיו, שאין יותר דרקון
שמיים, השמש תפעל במשרה מלאה 365 ימים בשנה.