טרילוגית מאסות על הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט?"

כשיעורי-בית ראשית עליכם לראות את הסרט.
מוכנים?
הסרט "המסכה" מספר על אדם פשוט שמוצא מסיכה מכושפת שגורמת לו
להתנהג בצורה פראית ביותר, לפי רצונותיו, ללא מגבלות הגוף-
ובכך להגשים את כל שאיפותיו הנסתרות. אבל מי שרואה אותו וראה
את "רוג'ר רביט" למעשה היה מגדיר את דמותו החדשה כ"טון".  מי
הם אותם טונים? מה המהות שלהם בחיים? כדי לענות על שאלה זו יש
קודם כל להפריד בין שני סוגים של דמויות מצוירות (טונים)- ישנן
דמויות ריאליסטיות, כמעט לגמרי, שמחקות במראה שלהן את העולם
האמיתי. אך לא כן הטונים, שבמרכז הסרט הזה ודמות "המסכה" - הם
קריקטורות מוקצנות בעלי שפת גוף אלסטית ביותר. גוף הטונים נוצר
ככלי לרוח שלהם. הציור שלהם משמש ביטוי להם עצמם. זו הסיבה
שהטונים גמישים ובעלי שפת-גוף עשירה- אין מה שעוצר אותם! מאותה
סיבה טון מעולם לא יוכל להסתיר מפניך מה שהוא חושב; משום שאין
להם את הגורם המסנן בין הביטוי הפנימי לחיצוני!

זו, דרך אגב, אחת הדרכים בהן נוקט השופט דום כדי לתפוס את
רוג'ר- טון לא יכול לשלוט ברוחו. ואם מישהו מתחיל לשיר את השיר
"גילוח ותספורת..." רוג'ר פשוט חייב לפרוץ לקדמת הבמה כדי
להשלים את השיר במילים: "ברבע דולר." זה גם מסביר את דבריה של
ג'סיקה רביט לאדי: "אני לא רעה! אני פשוט מצוירת ככה..." בכל
טון גופו משמש את רוחו- הפוך מאצל בני-אדם. יש לשים לב גם לדרך
בה נרצחו אחיו של אדי ומרווין אקמי- נפל להם פסנתר או כספת על
הראש; ממש כמו בסרטים מצוירים רק שבסרט מצוייר כל טון יכול
לצאת מדבר כזה- הם יכולים להתפוצץ, להימעך, ליפול ולהישבר כי
הגוף שלהם גמיש כמו נשמה אך אצל אדם- הגוף הוא בפאזה אחרת-
לגביו זה קטלני! (ראו הוזהרתם!)
ועוד- רוג'ר לא יכול להשתחרר מהאזיקים אלא אם כן זה מצחיק-
הגוף שלו פועל לפי המטרה שלשמה רוג'ר נוצר- להצחיק.

הצחוק הוא גורם מרכזי בסרט. מאז שנרצח אחיו איבד אדי וליינט
הבלש את חיוכו, את צחוקו והתמכר לטיפה המרה ואילו רוג'ר לא
מסוגל שלא להצחיק  מה שהופך את הצמד לבלתי-אפשרי. רוג'ר מנסה
להוכיח לאדי שלפעמים הצחוק הוא הנשק היחיד שיש לאדם כדי לשרוד.
והוא גם מוכיח זאת כמה פעמים: כמו בפעם בה הוצע פרס של 5,000$
על ראשו של רוג'ר והוא התערב עם אדי, שאנדרו (אחד השיכורים
בפאב) לא יסגיר אותם רק משום שרוג'ר גרם לו לצחוק; מה שאכן
קרה. כמו כן אדי לא מסוגל להבין איך אישה יפהפייה כמו ג'סיקה
התחתנה עם ארנב, הוא שאל אותה מה היא מוצאת בו והיא אמרה שהוא
מצחיק אותה. ממש כפי שאומרת אן שרלי, "האסופית":
"ההומור הוא התבלין החריף ביותר בסעודת החיים.
לעג לשגיאותיך- אך למד מהן.
צחק לצרותיך- אך התמודד איתן."

תפיסת החיים התמימה של רוג'ר מתגלה כנכונה תמיד; הוא היה היחיד
שחשב תמיד שאשתו נאמנה לו, בזמן שכולנו חשבנו אחרת, ורק בסוף
הסרט הבנו עד כמה הוא צדק. אפילו את תמונותיה, משחקת כף-אל-כף
עם אקמי, היא ביימה כדי שבעלה לא יפוטר מעבודתו. ואכן המסר עבר
גם משום שאדי יצא מהדיכאון והשיכרון בו היה שרוי וגם משום
שהצחוק עזר לו להיפטר מהחמוסים.


מה שמעלה שאלה חדשה- איך החמוסים מתים מצחוק? יש להקדים ולומר
כי החמוסים מופיעים כחבר'ה רעים בהרבה מסרטי דיסני. גם ב"פו
הדוב" (פילנפילים וחמוסים) וב"בן המלך והעני" אך בעיקר ב"הרוח
בערבי הנחל". אם נעיין טוב בספר נמצא קטע קצר ביותר המתאר שני
חמוסים שניסו להטביע את מר קרפד; הדבר כל-כך הצחיק אותם עד
ש"כמעט וחטפו מנה אחת לגולגולת" ובעברית- הם כל-כך צחקו עד
שכמעט מתו. מה שאומר שחמוסים מתים מצחוק. יש להדגיש כי סרט זה
("הרוח בערבי הנחל") הוא הראשון בו מופיעים החמוסים. ולכן
ברורה השפעתם על הדמויות ב"רוג'ר רביט" שבנוי ברובו על סמך
דמויות מסרטים אחרים.

אז מה חסר לנו? מסר! דיסני לא יכולים בלי מסר ונראה שכוונת
התסריטאים היתה להתמקד בחשיבות ההומור בחיים. לחייך גם כשקשה.
כמו שנאמר בשיר הסיום: "חייך! לעזאזל! חייך!", אך בואו נזכור
כי מה שהציל את אדי לא היה ההומור שלו אלא הזריזות שלו שגרמה
לשופט דום למס במטבל שהוא עצמו בישל כדי למחוק את טון-טאון
(שהרי הוא טון, כידוע לכם, ומצטער אם הרסתי למישהו את הסוף).
דרך אגב, איש לא יודע איזה טון היה דום אך שני דברים כן ידועים
לנו:
1) דום יכול להפוך להמון דברים. כלומר הוא טון משתנה כמו איש
הכספית מ"שליחות קטלנית 2".
2) היה חשוב למאיירים להראות שדום הוא צהוב. כי כל מה שנחשף
בפנינו מגופו האמיתי או מדברים אליהם הוא השתנה- היה צהוב.
(כמו ידו שהפכה לסדן ולמסור צהובים, הקפיצים ברגליים והעיניים
ובעיקר- הצבע שנשאר סביב גופתו שהומסה לאחר שהוטבל.) למה צהוב?
כי בניגוד לכפפות של רבים מהטונים, שהן בצבע לבן, הכפפות של
רוג'ר הן צהובות! ולכן חשבו שהוא הרוצח; מצאו צבע צהוב במקום.
הצבע סביב מסיכת הגומי של דום היה ההוכחה שהוא הרוצח ולא
רוג'ר.

על כל פנים ישנה נקודה נוספת שלדעתי היא מקסימה בתחכומה; דום,
שהיה בעל המניות היחיד של תאגיד "הצטלבות התלתן", רצח את אקמי,
קנה את "הקרון האדום" ורצה גם את טון טאון ע"מ להגשים את חזונו
האפוקליפטי: "דמיינו לכם... שמונה מסלולים של אספלט עם מכוניות
מהירות, לאורכם סוכנויות רכב ומוסכים, מזנונים לאוכל מהיר
ופרסומות ענק, מכוניות עולות ויורדות עולות ויורדות כל היום
וכל הלילה! בחיי! זה יהיה נפלא!" אדי מזלזל ברעיון המטורף שלא
נראה לו בר-מימוש וחולני: "אתה חושב שאף אחד לא ישים לב
שטון-טאון נעלמה?" דום מחייך ועונה: "מי יזכור עכברים מדברים
כשאתה נוסע במהירות 200 קמ"ש?"
הוא קורא לתכנית זאת "האוטוסטרדה"   (ה-"Free-Way"  או בתרגום
מילולי- "הדרך החופשית". חופשית אלק) ובסוף הסרט, כאשר התכנית
סוכלה ומתגלה שדום הוא טון, אדי אומר: "הייתי צריך לדעת שהוא
טון. רק טון יכול לצוץ עם רעיון של אוטוסטרדה!" וזהו סוף טוב.
לכאורה.
וכאן שיא התחכום. כי אנו צופים תמימים! כי כשאנו יוצאים מבית
הקולנוע אנו רואים שמונה מסלולים של אספלט עם מכוניות מהירות,
לאורכם סוכנויות רכב ומוסכים, מזנונים לאוכל מהיר ופרסומות
ענק, מכוניות עולות ויורדות עולות ויורדות כל היום וכל הלילה!
ופתאום צצה השאלה במוחנו- מי זוכר עכברים מדברים כשהוא נוסע
במהירות 200 קמ"ש?
החזון של דום התגשם למרות הכל...


באה מאהבה - תורתה של ג'סיקה ראביט

בסדר, אז טעיתי... יותר נכון - לא דייקתי. אמנם הרוב המוחלט של
הטונים מתנהג בהתאם למטרה לשמה הוא צוייר אבל ישנם שניים שלא.
כך לפחות נראה בסרט. אינני יכול להתייחס לדום משום שאין לי דרך
לדעת לשם מה הוא צוייר כל עוד אני לא יודע איזה טון הוא אבל
ברור שישנם שניים אחרים שחרגו מדמותם המצויירת - בייבי הרמן
וג'סיקה רביט. בייבי הרמן ב"חיים האמיתיים" הוא דמות הפוכה
לדמות המצויירת שהוא מגלם בסרטים; בסרטים המצויירים הוא תינוק
חמוד שמסכן את חייו בתמימות מתוקה אבל במציאות הוא משהו אחר
לגמרי! הוא רודף שמלות מהמר ומעשן ופיצול האישיות שלו מתבטא גם
בקולו שמתחלף ממילמולים מתוקים של תינוק לקול מבוגר ומחוספס
בסגנון פילוטיטיס. אך, איך לומר זאת, אפשר להגדיר את אי-ההתאמה
הזו כגימיק. כלומר לא מאחורי כל דבר שקורה בסרט יש משמעות.
לעיתים זה אמור פשוט לשעשע. וזהו. וזה אכן פועל. אבל ג'סיקה
רביט היא כבר משהו אחר. פיצול האישיות שלה תופס חלק מהותי בסרט
ואף ברעיונות המגולמים בסרט. ג'סיקה רביט היא דמות סטראוטיפית
שלנו אינה מוכרת כל-כך. היא דמות שמבטאת זמרת פאבים. ישנן כל
מיני מילים מפוקפקות בהן אפשר לתאר מקצוע זה ואת התכונות
המאפיינות את בעלות המקצוע אך נשתמש במילים עדינות יותר כמו:
חוסר צניעות, אי-נאמנות (בעיקר משפחתי), תאוות בצע ועוד ועוד.
זו דמותה של ג'סיקה רביט המצויירת. דמות רעה. בעקבות הסטראוטיפ
הזה אנו מצפים ממנה להתנהגות מסויימת ויוצרי הסרט מעודדים את
זה! הם גורמים לנו לחשוב עד סצינת הסיום שג'סיקה רביט היא איך
שהיא נראית. רק לדוגמא- לאחר שאדי וליינט יוצא ממשרדו לאחר
שיחה עם ג'סיקה הוא נעצר ומשוחח עם דולורס ברחוב ואומר לה שהוא
לא מאמין למילה אחת של ג'סיקה. אם תביטו במכונית שניצבת לידם
פתאום תראו את ג'סיקה מציצה מהחלון ומחייכת חיוך ערמומי. כמו
כן אנו יודעים שהיא צולמה משחקת "כף-אל-כף" עם אקמי ושהיא הכתה
את רוג'ר בראש וירתה לכיוונו של אדי. ר.ק. מארון הגדיר את זה
כך: "האישה הזו היא מפלצת אבל הארנב חושב שהיא האישה
האידיאלית!" אך בסוף הסרט אנו מגלים עליה את האמת - כל מה שהיא
טענה לאורך הסרט היה נכון. ולמה לא האמינו לה? בגלל איך שהיא
מצויירת. אם היו מאמינים לה - כל החקירה הייתה מתקצרת ואולי זה
היה חלק מהתכנית של דום לערב אותה כך שאיש לא יאמין לה. רק
בשביל לסבר את האוזן: היא "בגדה" ברוג'ר רק בשביל שלא יפטרו
אותו מהעבודה כשם שמארון איים עליה. היא הכתה את רוג'ר כדי
שהוא לא ייפצע ("הגיוני!") והיא יירתה לכיוונו של אדי כדי
לפגוע בדום שעמד מאחוריו עם אקדח משל עצמו. והשאלה המתבקשת
היא: איך הצליחה ג'סיקה רביט לשבור את הדמות שלה? רק שתבינו
כמה זה קשה תזכרו איך רוג'ר לא יכול היה שלא לסיים את השיר
"גילוח ותספורת". כרקע לתשובה אפשרית נזכר שכל מערכת היחסים
בין רוג'ר לג'סיקה הטרידה את אדי וליינט כבר מתחילת הסרט כפי
שמעיד הדיאלוג המתנהל במועדון  "הדיו והצבע":
אדי: "היא נשואה לרוג'ר רביט?"
בטי בופ: "כן...בחורה בת-מזל!"
ואכן מדובר בנישואין מוזרים ביותר בין אישה יפהפיה וארנב. את
התשובה נוכל לקבל בעזרת ר.ק. מארון שאמר: "אתה יכול להפיל הכל
על ראש של טון! אבל אם אתה שובר את ליבו- הוא מתמוטט כמוני
וכמוך!" הטענה שלי היא שזה גם פועל הפוך- כשם ששבירת הלב של
טון יכולה לשנות אותו אז גם האהבה. פשוט כך. ג'סיקה רביט שברה
את הדמות המצויירת שבה בעקבות אהבתה לרוג'ר. וכשאדי שואל אותה,
לאחר שהוא גילה את פרצופה האמיתי, מה היא מוצאת ברוג'ר היא
עונה בפשטות: "הוא גורם לי לצחוק!" וזה בדיוק אחד הקווים
המרכזיים בסרט! אתם זוכרים את אנדרו שאדי חשב שילשין על רוג'ר
בשביל אגורה? "אתה חושב שהוא לא יסגיר אותך רק בגלל שהצחקת
אותו?"
"בדיוק! צחוק זה דבר חזק מאוד!"
סיפור קצר זה פועל באותה תבנית של ג'סיקה - רוג'ר מאמין
באופיים של אנשים שמשתנה לטובה בעקבות הצחוק, אדי לועג לו
ובסוף מסתבר שרוג'ר צדק: אנדרו לא הסגיר אותו אפילו תמורת
5,000 דולר!!!
כשם שאדי לא סומך על ג'סיקה הוא לועג לרוג'ר על התמימות שלו
כלפיה. רוג'ר טען: "אני בטוח שהיא רק קורבן תמים של הנסיבות!"
משפט מגוחך, נכון לתחילת הסרט, ומדוייק, נכון לסוף הסרט.
לסיום: למרות שג'סיקה השתנתה היא לא נטשה ואולי לא יכולה הייתה
לנטוש את גינוני אופייה הישנים, את לבושה ותנועותיה. מה שהקשה
עליה להראות אמינה.
וכל זה מוביל אותנו למשפט אחד שעכשיו מקבל את משמעותו הנכונה
שג'סיקה אמרה לאדי:
"אני לא רעה! אני רק מצויירת ככה..."

אין צדק לטונים!

בסדר גמור! אז חשבתם שזה קל להיות טון? שהחיים יפים, אתה שמח
כל היום ומהווה חלק מעולם בידור נצחי? טעות! באנציקלופדיית
הדמויות של דיסני (כן...יש דבר כזה) מתוארת טון-טאון (TOON
TOWN) כגטו. לא פחות ולא יותר. אך אם נמתן את ההגדרה נסתפק
ברובע עוני. רגע... למה להגיד דבר כזה? כהקדמה- טון-טאון
ממוקמת סמוך להליווד בתחילת המאה. הליווד נודעה אז בניצול
אמנים מוכשרים והעסקתם בשכר רעב. אולפני "דיסני" עצמם הואשמו
בניצול אנימטורים מה שהוביל לאחת משביתות הענק בהוליווד דאז.
המצב הדרדר לכך שנוצרו שני מעמדות: טונים ובני אדם. הטונים
חיים בעוני ובצפיפות בטון-טאון. בני-האדם, מפיקי הליווד,
מתעשרים על חשבונם. כפי שאומר ר.ק. מארון הבעלים של מארון
קרטון: "אל תלחץ אדי! זה בסה"כ דמבו. קיבלתי אותו בהשאלה
מדיסני, אותו וחצי מהצוות של פנטסיה. ואתה יודע מה הקטע הכי
טוב? הם עובדים בשביל בוטנים." שזה תרתי משמע לשכר רעב. גם
אקמי, מלך השיגועים, הוא אדם כזה, איש בידור עשיר ומצליח. את
שיא ההשפלה אנו רואים במועדון "הדיו והצבע" שבו מופיעים טונים-
כניסה לבני-אדם בלבד. כן, כן, זה מתחיל לצלצל מוכר. הטונים
מוכשרים. תפקידם לשעשע את בני-האדם אך אין הם זוכים ליחס
הראוי. לזכויות וצדק. הסיפור רומז בבירור ליחסי לבנים-שחורים
באותה תקופה ואולי אף כיום.
וכאן אנו נכנסים לתבנית סיפור, לכאורה, מוכרת: שכונת עוני,
זמרת פאבים נשואה מהמעמד הנחות מפתחת קריירה מצליחה ומוצאת
מאהב עשיר מהמעמד העליון שמפנק אותה במתנות יוקרתיות. הסיפור
הרגיל הוא שהבעל הקנאי "מטפל" במאהב כשמאחוריו תסכול אישי
וחברתי. ומערכת המשפט מתנכלת לו על-בסיס מעמדו הנמוך. כמה
סרטים עוסקים בשחורים שהופללו או זכו למשפט לא צודק בגלל צבעם?
הסרט הזה עוסק, בין השאר, בנקודה זו ממש. אחרי הכל גם השופט
שייך למעמד האנושי (כלפי חוץ- הרי הוא טון מתחת לתחפושת) דום
הוא בעל המניות היחיד של חברת "הצטלבות התלתן" הוא ימחוק את
טון טאון למען כסף. ועל זה המאבק - ניצול הטונים.. כפי שרוג'ר
אומר: "אדי! אתה יודע שאין יותר צדק לטונים! אם החמוסים יתפסו
אותי אני חשוב כמטובל!" אין משפט לטונים. דום מגדיר את תפקידו
כשופט: "מישהו צריך לרסן את הטירוף!" הוא לובש כפפת גומי על
ידו ומוסיף, לאחר שהטביל טון-נעל במיטבל: "אלה אינן כפפות משי,
אדי! דווקא אתה צריך להאריך את חשיבות הציות לחוק!" בלי ששמנו
לב הוא נתן לנו 2 רמזים ענקיים לאישיות שלו- "אלה אינן כפפות
משי!"- אם הן היו כפפות משי דום לא יכול היה להכניס ידו למיטבל
כי גם הוא טון! גם הוא היה נמס! ו"דווקא אתה..." למה דווקא
אדי? כי דום יודע שאחיו של אדי נרצח ע"י טון. ולכן אמור להיות
חשוב לאדי שישתלטו על הטונים. איך דום יודע זאת? הוא הטון שרצח
את אחיו של אדי! למה אני אומר את כל זה? מעבר לכך שזה נכון -
הסרט, כסרט בלשי מאיר נקודה מוסרית משפטית חשובה ביותר שהמוטו
שלה חבוי במילים "מי הפליל את רוג'ר רביט?"
בכמה סרטים הדמות של השופט היא טובה? בכמה מקרים נעשה משפט
צדק? דמות השופט הרע המוכרת ביותר (לאחרונה) היא השופט קלוד
פרולו מ"הגיבן מנוטרדאם" הוא אדם שהקונפליקט הדתי-משפטי משפיע
עליו קשות! הסתירה שבין קטנותו של האדם והדרישה ממנו להכריע
בגורל אדם אחר. ישנו עוד שופט מפורסם שהתחבט בשאלה הזו ושמו
קהלת. הנקודה החשובה, בקיצור נמרץ - קהלת מדבר על בני-האדם שכל
מעשיהם הבל משום שאין בהם קיום המוטבע בזמן. לעומתם האלוקים,
אף על-פי שהוא דינמי הוא אינו משתנה והוא נמצא אפילו מעל הזמן.
בעקבות הבנה זו אנו מתוודעים לבעיה השיפוטית: "עת לאהוב ועת
לשנוא עת מלחמה ועת שלום." וכמה פסוקים אח"כ: "מקום משפט שם
רשע." למה?
דווקא משום ש"עת לכל חפץ" - אין אנו יכולים לנתק מעשה מרצף
המציאות ולשפוט אותו! אין לאדם יכולת לעשות משפט צדק בגלל
התפיסה המצומצמת שלו. אם נבין את זה נבין גם מי הפליל את רוג'ר
רביט. סרט מצוייר נוצר מרצף תמונות. לתמונה אחת קוראים פריים
(FRAME). טון הוא דמות מצויירת, אך הוא לא אוסף פריימים,
תמונות בודדות! ולכן, כמו בקהלת, אי אפשר לשפוט אותו על-סמך
פריים אחד מהרצף. ומכאן שם הסרט:"?WHO FRAMED ROGER RABBIT" מי
התייחס לפריים אחד מרצף דמותו של רוג'ר ובכך יצר עיוות,
"הפללה" בעברית, אם כך, היה ראוי יותר המונח "להסגיר" ולא
"להפליל" שמכיל בתוכו תרתי-משמע דומה, אם כי לא מדוייק.
לסיום- נראה איך אותו עקרון מופיע לגבי ג'סיקה.
אדי נשלח לצלם את ג'סיקה משחקת כף-אל-כף עם אקמי. הוא מצלם
אותה תמונה תמונה (FRAME-BY-FRAME) אך כשרוג'ר מביט בתמונות
האמורות להפליל את אשתו- הוא מביט בהן במהירות כך שנוצר סרט
מצוייר ולא אוסף פריימים. זה בדיוק השוני שבין שתי התפיסות
ולכן גם התוצאה - אדי מציאה שרוג'ר ימצא מישהי אחרת אך רוג'ר
מתעקש: "היא רק הייתה קרבן תמים של הנסיבות." ומי צדק?