השמיים חייכו לכולם, השמש זרחה אבל לא היה חם.
הרחובות היו ריקים ממכוניות כאילו ויום כיפור החליט להפתיע, אף
אחד לא צם, הקיץ עבר והחורף הגיע
ילדים קטנים שיחקו ברחובות על הכביש, אוטו גלידה מנגן להם
צלילים מגרים באוזניים, נראה שיכלו הילדים להריח את גלידת
הוניל המתקתקה מתקרבת ללשונם רק מהצליל המהדהד שהשאיר את סימנו
ברחובות למשך מספר דקות.
בעוד שאנשים הולכים עם חיוך ומזמזמים להם מנגינות, הופתעתי
לקום בבוקר ולגלות שהמכוניות נטשו את הכבישים.
השקט שרר, הייתה מין הרגשה של יום שמח שכזה, שבא לך לצאת לרחוב
לא בגלל מטרה מסויימת, רק בשביל שתוכל גם אתה להלך שם בין
הצללים היפים והערפל הדק.
הגעתי לידי הבנה שזו היא הפעם הראשונה בחיי שאני מוצאת את עצמי
מהופנטת לחלוטין מהצליל החרישי הזה, איני מרגישה מאויימת בכלל
ולא רצה להגביר את המוזיקה.
האמא לקחה את ילדתה הקטנה ביד והובילה אותה לביתם לארוחת
הצהריים
ילד קטן נוסע על תלת האופן שלו בהתלהבות מרובה.
לבשתי כפכפים וצעיף דק, יוצאת לרחובות בלי לדעת מהו המקום
שייעדתי את רגליי להוביל אותי אליו.
מוחי ריק ממחשבות, ופשוט הלכתי אחרי הצלילים של אוטו הגלידה.
"הו זהו לא יום של מלחמה אחיי" אמר בקול המטיף הדתי וקבוצה של
חרדיות שחצאיתם הארוכה מנקה את הרחובות הנהנו בראשם, התלחששו.
זהו לא יום של מלחמה, זה יום של שקט שניתן למצוא רק באגדה הכי
קסומה, שרק בן-אדם שליו בנפשו יוכל להשיג, שרק ברחם אימי
יכולתי להרגיש, למרות ההמולה החרדית ברחוב, צחוק הילדים
ורוכלים בשוק שהדהימו את כולם במחירי האבוקדו הזולים, השקט היה
כל-כך חזק שמידי פעם זימזמתי עוד שיר, דיברתי לעצמי, הרגשתי
כאילו איבדתי את קולי, אפילו אם לשניה, ההרגשה הייתה אמיתית.
שכבתי על המדרכה באמצע הרחוב, הבטתי לשמיים, עננים זזו באיטיות
בתנועות חדות, ענן אחד קיבל צורה של תחתית של סירת מפרשים בצבע
בז', הדבר גרם לי להרגיש שאני נמצאת בקרקעית הים.

והשמיים היו פני המים.

הרגשתי דגדוגים קלים ונפלאים בכפות רגליי, הרגשה ריאליסטית
למדיי שהזכירה לי את הפעם הראשונה, בגיל 6 שחיתי בכינרת והדגים
הקטנים הסתובבו סביב כפות רגליי המניאטוריות.
הבטתי למטה וראיתי את פויחו חברי הטוב שלא ראיתי מתקופת
היסודי, גופי היה בכזאת רגיעה על טבעית שאף לא לרגע עלה בדעתי
לקום לפויחו יקירי ולחבקו, לשאול היכן הוא היה כל השנים הללו
ולהתלהב בעודי דורשת בתוקפנות שיספר לי על מסעותיו.
פויחו נעלם ואף אחד לא ידע לאן
אנשים שיערו דברים איומים איומים!
שנרצח שנחטף
אבל הנה הוא כאן...

הנה אתה כאן פויחו! ראית מה זה? ראית מה הולך פה היום? ראית
כמה ששקט פתאום?
כמה יפים השמיים...
כמה יפים העננים...
כמה שאני ואתה יפים...
למה זה ככה פויחו? למה פתאום כל-כך יפה ברחובות? אתה יודע
אולי, עלה בדעתך לגלות?

פויחו הביט בי עם עיניו הכחולות והמבריקות, חייך חיוך של "יודע
הכל", הוא נשק ללחי שלי ואמר שהוא התגעגע המון, הוא אמר שהוא
חיכה שהוא ירגע קצת ואז הוא יחזור אליי, אלינו לבית.
"מי? מי ירגע קצת?" שאלתי בעצבנות לא אופיינית ליום זה.

פויחו שתק מעט, הביט לשמיים והצביע הכי גבוה שיכל, כמו ילד קטן
שמצביע על הבלון שברח לו בים ואמר: "שהאיש העצוב מלמעלה ירגע,
שהאיש העצוב מלמעלה כבר לא יבכה, חיכיתי כל-כך הרבה כי ידעתי
שיום אחד זה יקרה".
"והיום, זהו היום?" שאלתי בתמימות של ילדה בורה.
"כן" אמר פויחו.

"האיש העצוב כבר לא עצוב"