תמיד חשבתי שכותבים רק כשרע או עצוב. ברגעים של כעס, חרדה,
פחד, שנאה, קנאה.בילבול אולי.
לא ידעתי שכששמח אז יש צורך בכתיבה, בהבעת רגשות על הדף, הרי
גם ככה ברגעים של שמחה אפשר להגיד הכול בלי להתבייש.
אפשר להודות באהבה, בחיבה, בתשוקה. בהכול. פנים מול פנים.
בלי דפים, מסכים, מסכות ותחפושות.
חחח, אז מתברר שלא באמת טוב לי. שאני לא באמת שמחה. שהאושר שלי
הוא מזוייף, או לפחות חיצוני בלבד.
כנראה שלא משנה מה יגיד לי, מה יעשה, אני רק אחכה לדבר אחד,
למשפט אחד שלו ועד שהוא לא יגיד אותו אני לא אוותר ולא אלך.
הוא לא אוהב אותי!!! לא יעזור כלום. מתברר, לא משנה כמה
מצחיקה, חמודה, יפה, ומעניינת אני אהיה זה לא יהיה מספיק.
הוא לא אוהב אותך!!! לא משנה כמה תשתדלי, כמה תנסי
לספק,לרצות.
תביני את זה, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
כמה שיותר מהר, יותר קל יהיה לך להסתדר בלעדיו.
ותודה מראש.

משמעות הכתיבה בשבילי היא לא עמוקה במיוחד, והיא לא בכדי
להראות לכולם את הכישרון המיוחד שלי, הוא לא כל-כך כשרון ובטח
שלא מיוחד. הכתיבה שלי היא ממש אנוכית, לספק את הצרכים
הבסיסיים שלי. לכתוב, להרגיש הכול דרך המילים.
להגיד את כל מה שאי-אפשר, לכתוב, להביע, להרגיש ושוב לכתוב
ולכתוב עד בכי, דמעות, כאב ובעיקר ייאוש.
אני אמשיך לכתוב רק לא בשביל להוכיח כלום, לא בשביל להשתחצן או
להתלהב על מישהו. אני אמשיך לכתוב רק בגלל שאני לא יכולה בלי
זה.
(וכמובן בגלל שזה לא עולה כסף...)

משמעות הכתיבה לגבי היא לא שונה משל אחרים.
היא נועדה לספק דברים רגשיים בעיקר, הכול כתוב מהלב ורק ממנו,
בלי דקת חשיבה, בלי ששום חלקיק מידע יעבור קודם דרך המוח בכדי
לקבל את אישורו.

אז להמשיך לכתוב.
למרות הכול ולמרות כולם.
למרות שהוא אף-פעם לא יראה את זה.
פשוט לכתוב.
להמשיך להעלות מילים על הדף.
ומילים נשזרות למשפטים.
והחיים ממשיכים.