יושבת על המיטה שלה. הברכיים מקופלות. הראש חפון בין הברכיים.
היא בוכה. יש מוזיקה ברקע. לכמה אנשים נראה שזה שיר עצוב וזו
הסיבה שהיא בוכה. היא צוחקת רק מעצם המחשבה, כל מה שהיא רצתה
זה שלא ישמעו אותה בוכה, שהמוזיקה תחפה עליה. היא לא מסוגלת
להפסיק לבכות. הדמעות זורמות מעצמן. 'שוב פעם בדיכי זאת' זה
בטח מה שכולם חושבים. זה גורם לה לבכות עוד. היא שונאת את
עצמה, את מה שעובר עליה, למה היא לא מסוגלת לסבול את מה שניבט
אליה מהמראה? היא לא רוצה ליפול לתהום הזאת שוב. פעם שעברה היא
שקעה, והיה לה קשה לצאת. בעצם, היא עוד לא יצאה. היא מרגישה רע
עם עצמה. רוצה להעניש את עצמה על השטויות שהיא עושה. 'לא, את
לא יכולה לחתוך את הידיים עד סוף החיים' המחשבה הזו חותכת את
שאר המחשבות. היא מנסה להסתכל מבעד למסך הדמעות, אולי למישהו
באמת אכפת? היה עדיף להישאר בערפל...
'לעצום עיניים, לתת לחושך לסגור עליי' והיא עוצמת עיניים.
אפילו את עצמה היא לא מבינה.
כמה קשה זה כבר יכול להיות?
כנראה שמאוד.
מרגישה כל כך קטנה לעומת כולם.
מוזר, בדרך כלל היא מרגישה גדולה לעומת כולם.
וזו הסיבה שהיא בדכאון 'למה אני כל כך שמנה?'
די!!!
מספיק עם המלחמה העצמית הזאת.
היא כבר החליטה מזמן.
היא כל כך חלשה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם המחשבות של עצמה.
מנקה את סבך הדמעות מעינייה ופניה.
'אסור להסתכל במראה, את תבכי שוב' היא משננת לעצמה. היא יוצאת
אל מסדרון הפנימיה. מזל, אין כאן אף אחד. אבל היא רוצה שיהיה
כאן מישהו. אתה, שיעזור.
היא מחליטה לנצח, היא לא תתן לשום דכאון להרוס אותה.
אני חזקה...