הוא נלקח ממני באכזריות רבה מידי, יום אחד הוא ישן בחיקי וביום
שלאחר מכן הוא לא היה שם.
אמא אחת, שילדה נלקח ממנה אמרה לי שלקחו אותו למעבדות של אבלס,
שם יחקרו את מוחו ויענו אותו עינויים פיסיים ונפשיים כדי לגלות
איך עובד המוח, שאלתי אותה אם יש קשר בין המוח שלנו לבין המוח
של בני האדם, והיא אמרה לי שזה הימור פרוע על התוצאות.
בלילה לאחר שנלקח ממני הוא חיבק עלים וענפים כדי לדמות אותי,
ביום שלאחר מכן הוא נלקח למעבדה שם קירקפו את ראשו וקדחו לו
בראש חורים שדרכם הם מתקינים מתקנים שדרכם מחדירים אלקטרודות
למוח. הילד שלי ישב שם שנים בתוך סד עינויים ללא יכולת תזוזה
וכדי לשתות הוא יצטרך לקשקש על דף או ללחוץ על כפתור וללמוד
לעשות כל מיני דברים מטומטמים כדי שיתנו לו קצת מים. אני לא
אראה את הילד היפה שלי עוד פעם בחיי, והוא לא יראה אף אחד מלבד
הדוקטור והאיש שנותן לו בונזו, הוא לא ישמע את הציפורים
מצייצות או את אור השמש, כל מה שהוא יראה זה את הכלוב שלו.
אחרי כמה שנים יהרגו אותו וכל מה שישאר ממנו זה כמה דפים עם
ממצאים שהוצאו לו מהמוח בשנים האלה, ואני? אני לא אראה אותו
שוב ואני אבכה כל לילה על מר גורלו.
אני מצטערת קוף יפה שלי, אני באמת מצטערת שלא הצלחתי להוציא
אותך מסד העינויים... אבל אני אמשיך לנסות להציל את אחייך ואני
אושיע אותך מדוקטור מנגלה אממ סליחה אבלס.