ההתחלה תמיד מפחידה. כי בכל זאת, מקום חדש, אנשים חדשים. לכי
תדעי מה התנאים פה, מה הטיפולים פה, מה הכללים פה, עם מי
להתחבר, מי האחות המניאקית ומי זאת שלא ממש שמה לב אם את לוקחת
את התרופות שלך, מי הפסיכיאטר שנרדם בטיפול ומי זה שרושם כל
מילה שאת אומרת. את צריכה חברה ממש טובה שתהיה איתך לעבור את
ההתחלה.
בהתחלה הראשונה שלי הייתי עם נורית (כל השמות בדויים). נורית
הייתה חברה טובה שלי מגיל 3. היא וההורים שלה גרו ממש מול הבית
שלי וההורים שלי היו חברים טובים של ההורים שלה. פעם קראתי
כתבה בעיתון "לאישה" שגירושים מדבקים. כנראה שזה נכון כי ישר
אחרי שההורים של נורית התגרשו, גם ההורים שלי התגרשו ואמא שלי
עברה לגור עם אבא שלה ואמא שלה עברה לגור עם אבא שלי.  זה היה
כשהיינו בנות 17 והם ישר אשפזו אותנו. אבל נורית הייתה בולמית
אז אותה שמו במחלקה אחרת. בלילות היינו מתגנבות ללובי של בית
החולים ומדברות כל הלילה. האחות של משמרת לילה הייתה מוותרת
לנו על זה, כי היא ידעה כמה אנחנו קרובות. גם אמרנו למטפלים
שלנו שאנחנו נהיות יותר חולות כי שמו אותנו במחלקות נפרדות,
אבל הם לא הקשיבו לנו.

נורית נהייתה יותר רזה וחלשה עם הזמן. אני הייתי רזה מטבעי,
אבל נורית הייתה מקיאה ומרעיבה את עצמה. היינו צריכות להפסיק
את הפגישות הליליות שלנו כי נורית הייתה מחוברת לאינפוזיה וזה
היה עושה הרבה רעש להסתובב עם זה בלילה. הייתי שולחת לה הרבה
מכתבים וכשכולם היו יוצאים לטיול של כמה שעות אני הייתי יוצאת
לגינה, קוטפת פרח ונותנת אותו לנורית, כי נורית אהבה פרחים ממש
כמו בשיר "פרח נתתי לנורית". אהבתי את הטיולים אבל הייתי
מוותרת עליהם בשביל נורית והייתי הולכת לבקר אותה. כי נורית
היא כמו אחות בשבילי וזה לגיטימי לוותר על טיול בשביל אחות.
אני לא יודעת איזה תרופות נתנו לה אבל היא כבר לא הייתה
מתפקדת. אפילו ההורים שלנו כבר לא היו באים לבקר אותה. אני
חושבת שהם שנאו אותה. אולי הם שנאו גם אותי, אחרת אני לא רואה
שום סיבה למה לאשפז אותי. אבל אנחנו לא מדברים עלי, אנחנו
מדברים על נורית. פעם הגנבתי את המשקל לחדר שלה כדי שהיא תראה
כמה היא שוקלת. גם מראה לא הייתה לה בחדר. הם פחדו שכשהיא תראה
שהיא בעצם שלד, היא תכנס ליותר דיכאון ממה שהיא הייתה.

נורית מתה כשהיא הגיעה למשקל של 26 קילו. היא ידעה שהיא עומדת
למות. היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה. אני חושבת שאולי היא
ניתקה את עצמה מהמכונות. היא כתבה ביומן שלה "לפחות אני מתה
רזה ומאושרת ולא שמנה ואומללה". כמה מאושרת היא הייתה אני לא
יודעת, אבל אני הייתי אומללה. אני זוכרת שבבוקר הגיעה מיכאלה,
זאת האחות שנתנה לנו להיפגש בלילה (ושוב-כל השמות בדויים) והיא
חייכה והתיישבה על המיטה שלי. אני שונאת שמתיישבים על המיטה
שלי אז צעקתי עליה והיא חיבקה אותי. היא חיבקה אותי והדלת
הייתה פתוחה. אסור להם לחבק אותנו. אני לא יודעת למה אבל אסור
מגע פיזי כזה. אולי מישהי פעם התלוננה על הטרדה מינית, אבל
למיכאלה לא היה אכפת מה אסור ומה מותר היא חיבקה אותי ואני
הרחתי שמשהו מוזר קורה. היא אמרה לי שנורית מתה. ואני, אני
הייתי בהלם מדי בשביל להגיב. נתנו לי את היומנים שלה כי היא
כתבה שהיא תרצה שאני אקבל אותם.  

עכשיו העבירו אותי לבית חולים אחר. ושוב התחלה חדשה אבל הפעם
אני לבד. אין לי את נורית שתהיה איתי. ואני לא מכירה פה את
האנשים ואני לא יודעת מה התנאים ומה הטיפולים ומה הכללים. יש
לי שותפה לחדר - קוראים לה סיוון. אבל היא לא כמו נורית. אף
אחת אף פעם לא תהיה כמו נורית.