אני: "ומה אני יעשה כשתלכי?"
היא: "מה שעשית כשהייתי פה"
אני: "אבל את תלכי, זה לא יהיה אותו דבר"
היא: "נכון אבל אני איתך במחשבות"
אני: "לא! לא! לא! זה לא אותו דבר" אני כבר מתחילה לבכות ולאבד
את העשתונות. היא כל כך אדישה שזה מרגיז אותי. אני יודעת שהיא
יכולה לבקר פעם בכמה זמן ושיש לה הרבה עבודה תמיד ואני לא הבן
אדם היחיד שצריך אותה אבל בכל זאת ציפיתי לקצת יותר ממנה.
במיוחד ממנה. שהיא יודעת כמה קשה לי בלעדיה.
היא: "תפסיקי להיות קטנונית. את יודעת כמה אני עסוקה" היא שוב
אומרת לי בטון המעט מתנשא שלה. אני לא רוצה להתחצף כדי שהיא לא
תיעלב וכדי שהיא תחזור אלי שוב כי אני באמת אבודה בלעדיה.
אני: "אני יודעת, אני יודעת" אני אומרת והיא מביאה לי טישו.
כאילו שזה מה שיעזור לי עכשיו.
היא: "עשית מה שאמרתי לך?"
אני: "כן. הכל"
היא: "נו מעולה. לא צריכה להיות לך בעיה עכשיו כשאני..." אני
קוטעת אותה
אני: "את הולכת...? כל כך מהר...? אבל... אבל..." אני מרגישה
את הקול שלי רועד
היא: "לקחת את הכדורים שלך?"
אני: "כן בטח" לא. לא לקחתי. הם לא עוזרים לי. רק את עוזרת לי
אל תלכי!! אני רוצה להגיד לה את זה אבל אני לא אומרת. כי אני
יודעת שאם אני אגיד, היא תלשין עלי. אני שונאת כשהיא מלשינה
עלי. היא לא אמורה לעשות את זה.
היא: "אז אני יכולה ללכת"
אני: "לא! את לא יכולה ללכת... אני... אני..."
היא: "את מסתדרת בסדר גמור! קחי עיפרון ודף ותראי לי מה את
יודעת" היא מנסה לעודד אותי. אני יודעת שהיא מנסה לעודד אותי.
ברגע שמגיע הקטע של העיפרון והדף היא נעלמת. אני כותבת שורה
אחת והיא נעלמת לי. אני כותבת שורה אחת, היא מסתכלת, נעלמת
ונותנת לי להתמודד עם השאר לבד. הפעם זה לא יעבוד. היא תישאר
פה. היא תישאר פה עד שאני אמלא 5 עמודי פוליו. היא תישאר פה
אני לא אתן לה ללכת.
אני: "לא רוצה"
היא: "לא רוצה מה חמודה?" היא מנסה לרצות אותי. כן תנסי. זה לא
ילך לך!! אני לא מודיעה לה חד משמעית.
אני: "לא רוצה שתלכי. וזה לא עובד עלי יותר" אני אומרת בשקט
היא: "מה לא עובד עלייך יותר?"
אני: "את יודעת, אני כבר לא ילדה קטנה"
היא: "לאן את חותרת?"
אני: "זה לא ילך לך הקטע הזה של העיפרון והנייר. זה פשוט לא
ילך לך! אני מכירה את כל הטריקים שטיקים שלך!!" אני מתחילה
להתעצבן. היא לא אוהבת כשאני מתעצבנת. שיט. עכשיו היא יודעת
שלא לקחתי את הכדורים. פאק.
היא: "נכון שלא לקחת את הכדורים שלך?"
אני: "מה זה משנה מה?? את תלכי גם ככה וגם ככה"
היא: "קחי" היא נותנת לי דף ועיפרון ואני כבר אין לי כוח
להילחם בה. אני כותבת שורה ואני יודעת שכשאני אסיים את השורה,
כשאני אסים את הנקודה המחורבנת הזאת בסוף של השורה היא תעלם.
אני יודעת את זה.
כי רגע אחד יש לי אותה ואחרי שניה היא נעלמת. הנה היא נעלמה.
אתם מרגישים שהיא נעלמה? עכשיו אין לי מה לכתוב כי היא נעלמה.
שיט. נעלמה לי המוזה.