הוא חיפש אותה במעבה היער הסבוך, בלילה גשום. נהימות חיות הבר
המסתתרות בשקט וממתינות לטרף נשמעו באוזניו. התיק הכבד שלו
היטלטל על כתפו האחת וקול פעמוני חולצתו רשרשו. זה לא היה
מקומו הוא ידע. אבל הוא היה חייב למצוא אותה. להציל אותה
מהרשע. ראיית הלילה שלו הייתה מעורפלת בגלל מימיי הגשם. הדבר
היחיד שהאיר את דרכו היו הברקים. פעמים אחדות ראה את קצה
השתקפותו בנהר. הוא דימם. הוא מעד ונפל פעמים רבות כל כך שכבר
היה רגיל אך לא ויתר. הדרך הייתה רצופת מכשולים. זה לא היה
מקומו. כולם אמרו לו זאת. הוא יצא למסע בידיעה שהולך להיות
קשה. הוא לא היה שם בעבר, אבל הוא היה חייב להיות שם עכשיו.
מאוחר מדי בשביל לוותר. הוא אינו רוצה לוותר. יש לו חזיונות של
אהבה וחופש. והיא נמצאת שם. הוא חייב להוציא אותה מהחושך אל
האור. הוא המשיך בדרך הסבוכה. הרג את כל שעמד בדרכו וחולצתו
הלבנה הפכה אדומה מדם. הוא הביא לה כל שרצתה. גם אם היא ביקשה
גם אם לא. הוא הכיר אותה וידע שהיא חיה פצועה שננטשה בשדה
הקרב. כמוהו. ובמובן מסוים היא הצילה אותו כמו שהוא מציל אותה.
היא הצילה אותו מהבדידות והעצבות שהוא לא ידע שקיימים בו. זה
היה קרב של חיים ומוות. אם הוא יוצא משם חי זה רק איתה. ואם
הוא לא יוצא משם איתה, הוא יוצא מת. היה לו קשה בלעדייה. כאב
לו על מה שקרה לה. הלב שלו היה מרוסק. אבל הוא חייב למצוא
אותה. היא גרמה לו כאב רב אבל הוא האמין בה. למרות שזה לא היה
בשליטתה. הוא כאב את כאבה, שמח את שמחתה ורצה את רצונה, להיות
יחד לעד. היה חשוך וסבוך. העצים כיסו את השמיים באופל כבד
ומפחיד אך הוא לא פחד. האהבה חיזקה אותו. הידיעה שהוא ימצא
אותה, נתנה לו כוח להמשיך. הוא הלך בכוח האהבה. שום דבר מלבד
אהבה לא היה לו לתת לה.
השמיים נעשו יותר ויותר שחורים וקודרים וכך גם הנשמה שלו.
התקווה הייתה על סף אבדון. הוא היה חבול בנפשו ובגופו. האהבה
הותירה בו כוויות אבל הוא ידע שהוא חייב להמשיך למרות הכל. הוא
נפצע ונחבל והמשיך לאהוב אותה בכל זאת. הוא לא נתן לדבר להפריד
ביניהם וכשהיה קשה הוא התקרב אליה וחיבק אותה ואהב אותה יותר
מכל. ליבו הגדול כיסה אותה באהבה כמו שאף אחד לפניו לא עשה, אף
אחד אחריו גם לא יעשה.
הגשם החל לרדת בממטרים כבדים כברזל ורגלו נחתכה מהאבנים החדות.
היה עליו לחצות נהר עמוק וגדול בכדי להמשיך בדרכו. הברקים
האירו מדי פעם את דרכו בנהר. הוא הרגיש את הדגים שעוקצים אותו
ואת שאר חיות המים אשר לא הכיר. לא היה לו מושג על מה דרך או
מה נשך אותו. הוא יצא משם חבול עוד יותר משנכנס ואז, כשהוא היה
על סף עילפון, היא הופיעה שם. בדמות המלאכית היפה שלה. היא
עמדה שם, מחכה לו. היא אספה אותו אל תוך שתי ידיה והרימה אותו.
היא חיבקה אותו והכניסה אותו לבית. היא טיפלה בו באהבה
ובמסירות במשך ימים על גבי ימים עד שהחלים. היא חיכתה לו שם
במהלך כל המסע שלו אליה. היא איבדה את הנשמה שלה אי שם בין
הכאב לחוסר וודאות. הצפייה הארוכה הרסה את הנפש השברירית שלה.
פעמים רבות היא חשבה על לצאת לחפש אותו ולמות שם בתוך היער. אך
היא שמעה אותו לוחש לה בלילות, באותו קול מרגיע ומלטף ואומר לה
שהכל יהיה בסדר. היא השתנתה בשבילו והמשיכה לחיות כנגד כל
הסיכויים. רצונה היה לעשות לו טוב ולעשות אותו מאושר. גם אם
הדרכים שלה לא תמיד היו מוצלחות. היא הרגישה קרובה לנפשו
וללבו. היא לימדה אותו להרגיש, הוא לימד אותה לחשוב.
וביחד הם היו בלתי מנוצחים. זוג שלא היה ניתן להפרידו. הם היו
חזקים מתמיד, אוהבים מתמיד, מאושרים מתמיד והכי ביחד מתמיד
שאפשר.