את יודעת,
ואני יודע.
ושנינו איננו יודעים.
הדימוי כה נכון, הר, הר, הגבוה שבהרים. ואנחנו יוצאים אישה
לטפס עליו.
לא יוצאים,
כבר יצאנו, אם כי עוד במישור המתון והממוזג למעבר.
נושמים עמוק, בועטים קלות ברגליים כמו לבחון מערכות שרירים,
קושרים חבלים וציוד, מביטים לפיסגה שאיננה נראית כשהיא כה
מוגבהת ורחוקה, וממילא מכוסה עולמית בערפל וענן.
האויר שם דליל, השיפוע תלול, וכן אהובה גם מסוכן.
נלך צמודים. שלרגע לא נאבד.
רק מיתר חבל שיקשור בינינו, יבטיח אחיזה אחת בשני אם מי יסטה
מכיוון, ייבלם, יכשל, או ימעד, והוא חזק, ותוך הטיפוס יהיה
עליו להתחזק עוד יותר ויותר ויותר במקדם התחזקות בחזקה
ארטימטית, כי המעמס יגבר לא באופן לינארי בטיפוס התלול תלול
תלול כל כך.
כה תלול שלו מילימטר אחד שכבר נעבר, כבר הוא פיסגה כשלעצמה.
ומילימטר כזה בקרקע המציאות מותלל במאריכי חזקה מוטרפים פי כמה
מהנראה לשנינו כשאנו רק בתחילת המסע.
כן אהובה. המסע למעמקי המציאות של שנינו לתוכה הוא שם המסע.
המסע מפיסגה לעוד פיסגה, לעוד ועוד פסגות בהר שלא נגמר, במקדמי
חיכוך מוגברים, בשיפועים שמתעצמים, ושל שנינו שם יחד, מסוגלים
לעשות זאת בתנאי אחד ברור ויחידי, כשנסמכים אחת על השני.
נסמכים כשחבל הבטחון הוא החיבור שלנו בחבל הטבור.
הוא החבל שיהיה עליו להיתעבות עד שיגיע גם למימדי רשתות בטחון
נפרשות ונמתחות בין מיפערים, או מותמר ונהפך למשטח עצירה
לחבטות נפילה שאין לה ללא מישור בלימה אלא התרסקות שאין
בילתה.
ושניה לאחר מכן יהיה עליו להידקק לכדי נים חסר משקל לו יוטל
להאחז בשן מצוק מרוחק.
ושוב להיתעבות לכשידרש לרשת בטחון חזקה מכל שבכת פלדה תחתיו של
לוליין מהמר בקירקס.
הוא החבל אישה, קשר חבל דיבור, אמירה, ותיקשור.