השעה כבר הייתה מאוחרת, ובתחנת הרכבת נותרו קומץ נוסעים וקומץ
יושבים חסרי בית. הימהומן החולף של מכוניות מהרחוב מעל מילא את
הדממה. מדהים איך זה שמעל עשרה אנשים מסוגלים לשהות במקום אחד
בדממה כה מופתית, עד שניתן לחשוב שמי שיפצה פיו דינו מוות.
כעת, המיה חרישית מתחילה למלא את התחנה הסגורה, התת קרקעית.
ההמיה מתגברת, ומתחדדת עד לכדי יצירת פוליפוניה של קולות: רעד
המסילה, קרקוש הגלגלים וקולו של גוף גדול, רכבת, נע במהירות
במחילה רק בקושי מתאימה למידותיו. קול רביעי מצטרף לתזמורת -
צופר, מודיע לשוהים המעטים בתחנה על בואה של רכבת, האחרונה
ליום זה. הרכבת נעצרת בקרשנדו של חריקת בלמים, וריח חרוך.
הדלתות נפתחות, וכמות כמעט בלתי יאמנת של אנשים זורמים כנחיל
מן הקרונות, אל הרציף, משם לתחנות הכרטוס והחוצה, מעלה, אל פני
האדמה. התחנה מתמלאת בקולות אנוש: צעדים; איש זה, או אישה זו,
המדברים עם משפחתם או חבריהם; "כן, אמא. חזרתי." "תקשיב מותק,
אכפת לך לאסוף אותי מהרכבת?", מדברים אל תוך מכשיריהם
הסלולריים; נשימות ממלאות את האויר לחות, חום ממלאהו ריח זיעה.
הנחיל, ברובו, נע בכיוון אחד, החוצה. אך כמו בהכל, גם כאן ישנם
חריגים הבוחרים לנוע לעבר הקרונות. הדלתות נסגרות, הרכבת שורקת
ויוצאת, הנחיל האנושי יוצא באיטיותו אל אויר הלילה הקר.
אך אחד מן הנוסעים ברכבת האחרונה של היום לא יזכה לכרטס את
כרטיס הרכבת, לעצור מונית ולשוב לביתו. אותו אחד זכה בפרס
תנחומים מפוקפק: להב במעלה בטנו, סרחון בפינת התחנה, פינוי בשק
פלסטיק וניתוח שאת חייו כבר לא יציל.

"מיכאל, מיכאל היה בחור טוב," מבטא רוסי מניח סיגר מקסיקני,
"זה לא נראה לי. אני לא קונה את הסיפור הזה של המשטרה."
גם אני לא, אנטון, בכלל לא." עונה כורסת העור המרופדת. האיש
שבתוכה יושב עם כוסית משקה שקוף. "אבל אין לנו קצה חוט. אתה
רוצה להתחיל מלחמה על שודד ברכבת?"
"אין לנו קצה חוט?! השתגעת, נעשית נקבה?! ברור שיש לנו! אלה
הצהובים הללו, הינו צריכים לגרש אותם חזרה לתיאלנד כשהם עוד
היו סתם פועלים!" הזועם הינו צעיר ג'ינג'י, רחב, מצולק ומכווץ
מצח.
"שקט, אלכס, אתה יודע שהם לא יעשו כזה דבר." משיב האיש מן
הכורסה, "אנחנו מוכרים להם שטחים, מוצאים להם מעסיקים, משאירים
אותם בארץ. למה שיעשו כזה דבר?"
"אני חושב אחרת." דמות רביעית לשיחה, בפינת החדר, שעונה על מדף
עץ. מעיל גשם ארוך, אפור כהה כמו מסרט אמריקאי, President
תלויה מזווית הפה, ידיים בכיסי ג'ינס ישן. "לדעתי זה כן
התיאלנדים. סגרת לסרסורים שלהם את הבורסה, עכשיו אתה הולך
דרומה לתחנה המרכזית. אני חושב שהם רוצים מלחמה, לדעתי מה ש-"
"אם הם רוצים מלחמה, אני אתן להם!" נוהמת הדמות מהכורסא. פסק
הדין ניתן בפטיש זכוכית חצי מלא וודקה מנופץ בחמה על הקיר.

משמאל ומימין אותו מסדרון אפל, מעוטר דלתות מתכת קטנות, פתחים
לדירות זערוריות. בקצהו השמאלי זגוגית כהה מטינופת ופיח, מימין
פיר מדרגות אפל, מעלה מתחתיתו קולות רחוב וזימזום מנועים.
"חייה את המחר" קוראת הדלת, בעודה נפתחת בהשוואת לחצים חרישית,
כרטיס המפתח מוחזר לכיס.
החדר, תיבה קטנה המספקת מטר על מטר של מבוא לחדר גדול יותר,
מברך את באיו בקולב וכמה זוגות נעליים. החדר, עיקרה של הדירה,
מציע כורסא חמימה, מיטה זוגית, חלון גדול ומטבח קטן, נסתר לבא.
הוא מיהר לתלות את מעילו על הקולב בכניסה, לחלוץ ערימות
הטינופת שבלעו את נעליו, להקיש על הלוח בקיר, פעולה הנענתה
באנקתו של מזגן זקן ולשים פעמיו אל חדר המקלחת, מימין.
"שלום," ברכה אותו כשיצא. "קר לי," חייכה מתחת לשמיכה עבה,
מתגלגלת על צידה, "תבוא לחמם אותי..." רוח קרה נושבת בחוץ,
גורד שחקים מזדקר מבעד ליער בנייני המגורים, ממלא את השמיים.
הרוח מתנשפת, אגלי מים דקיקים מכסים את השמשות. הרוח נאנחת בין
הבניינים, מחליקה לאורך הרחובות. הגשם שוטף אותם, מנקה, מלטף
ועדין, הלילה כבד על העיר, תופס בתוכו כל אדם, שואב אותו לתוך
יופיו השחור. המים מחלחלים ומוצאים דרכם לתעלות ונהרות,
נקווים, נאספים, רק כדי לפרוץ מחדש, מציפים. הלילה אוהב,
ונדם.
"ביפ-ביפ!", תרנגול המאה ה-21 כבר התעורר.
"ביפ-ביפ!" חוטף מהלומה על חוצפתו להעיר אותה, כאשר בחוץ עוד
אפלה כבדה ואפורה של בוקר חורפי.
"אה..." נהם, נאנח, התגלגל, "אני צריך לקום." הניח רגל, זחל
בזהירות מחוץ למקלט הבד החמים, נפרד מגופה הנעים, לתוך חולצה
דקה. תחליף מר, עלוב וקר. בדרכו למטבח אסף 3 נדוניות פלסטיק,
גומי שקוף ולח וזרק לפח. מילא את הקומקום מים והקיש בכפתור,
שלף ספל נקי וקפה מגורען וריחני, וחיכה.
השמיכה הרימה ראש, פנים עייפות וקצוות שיער שחור דבוקות לצואר
לבן. "אני הולכת להתקלח, אתה תחכה יפה." בהתרסה ועם חיוך.
השמיכה נושרת, מגלה גוף בהיר, צעיר, רענן ומגרה, שמהר וברעד
נמלט אל המקלחת, לתוך מחבוא אדים חמים.
והוא ישב, מביט בקפה שלו. נראה שכעת הכל הולך כמו שצריך. אם
תפרוץ מלחמה, הוא יכול לזכות סוף סוף במגיע לו. אבל חייבת
לפרוץ מלחמה, גם אם זה יצריך אין סוף גופות בתחנות רכבת
מלוכלכות. גם אם זה יכריח אותו להטריד, להעליב ולהכות כל סיני,
תיאלנדי, פיליפיני או כל מלוכסן אחר שחי בגוש דן. אם צריך, אז
גם כל העולם, ואז הוא יוכל להעלם. להציל את המדינה מכנופיות
הרחוב, מהפשע המאורגן, ולהעלם לפינה שקטה. אולי לצפון, ליד
שמורות הטבע. או למפרץ חיפה המשוקם, הכל חדש ויפה אחרי שניקו
את המפעלים שהתפוצצו.
"אח שלך עוד גר בצפת?" שאל מבעד למחסום, דלת וקיר מים.
"אורי? כן, אני חושבת," עונה טיפטוף המים, "אבל לא דיברתי איתו
הרבה זמן. למה, רוצה לצאת לחופשה?"
"כן." המים הפסיקו מזרימתם, "חשבתי על זה קצת. יש לנו קצת כסף,
ואני יכול להוציא קצת מאדון מושינצקי. הוא מתחיל מלחמה, ואולי
אני אקבל ממנו עוד קצת עבודה."
היא יצאה, עטופה מגבת ירוקה, אדים לבנים מאחרויה ושיערה נוטף
מים, "אני לא רוצה שתעשה עוד עבודות בשבילו. אתה בסוף תסתבך
בצרות, רק צרות יש עם הרוסים האלה." היא כבר יושבת בחיקו, שיער
חם מרטיב חולצה לבנה, מחבק אותה, ומחמם, נוטף, עוטף, נושק.
מגבת ירוקה ושני ראשים יושבים על כיסא במטבח, מתגופפים.

"בפיצוץ שארע הבוקר ברחוב יהודה הלוי בתל אביב נהרגו ארבעה
אנשים, ונפצעו 10. נבדק חשד לפעילות חבלנית, אם כי מומחים
מעריכים במדובר באירוע על רקע פלילי. שמות ההרוגים הם: אנטון
מיכאלביץ', בן 52, עולה חדש מרוסיה, ורעייתו טניה, בת 33. הם
יובאו למנוחות בבית העלמין רמת גן, מחר בשעה שמונה. גופתו של
אלכס קוסשווילי, בן 21, תובא לקבורה בבית העלמין של חולון
הערב, בשעה שבע-עשרה אפס אפס. גופתו של צעיר נוסף, ממוצא רוסי
אל פי עדויות, טרם זוהתה. 3 מן הפצועים מצבם..." המסך מרצד,
מאיר אורות כחולים וחיוורים את חדר בית המלון. מן המרפסת נשקף
נוף הרים, העיר צפת נפרסת תחת שמיים אפורים.