New Stage - Go To Main Page

ג'פרי דירדן
/
אלייך, אהובתי

תמיד רציתי שיבינו אותי, על אף שאולי לקח לי זמן להבין את זה,
או אולי להודות בזה, בפני עצמי.
זה רק עכשיו, במבט לאחור על כל השנים האלה, שאני מתחיל להבין
את מה שבאמת קרה. את תמיד היית זו שהבינה אותי, הרבה לפני
ההתקפים, הרבה לפני התרופות, הרבה לפני שהמצב הפך נואש
מבחינתי, מבחינתך.
את היית הנפש החיה היחידה ששמחתי לראות בכל המקום האיום ההוא,
כל בוקר, בזמן חלוקת התרופות, הייתי מסתכל לתוך עינייך והדבר
היה נוסך בי תקווה. מי היה מאמין שנמצא אחד את השני, אחרי שנים
כה רבות, במקום אפל שכזה... ומי היה מאמין שבמקום כה קודר משהו
כה יפה יכול לפרוח...
לפעמים אינני בטוח אם המקום היה באמת כה חשוך ועגמומי או שמא
הייתה זו רק הדרך בה אני הייתי רואה אותו. אולי החושך היה בתוך
הראש שלי כל אותו זמן. עכשיו כשאני כותב את השורות האלה אני
תוהה איך יכולתי להיות כה עיוור, איך הצלחתי להתעלם מכל פיסת
היגיון, מכל עצה טובה, מכל מילת חוכמה שנאמרה לי..
אומרים שכשאתה מוקף מכל עבר בטירוף, סופך הוא להשתגע. אני
עדיין תוהה אם אותה אפלה הייתה בי גם לפני היום הראשון בו
ראיתי את המקום המקולל ההוא, אני מניח שלעולם לא אדע. אולי את
יודעת, תמיד ידעת לקרוא אותי, תמיד היית זו שהבינה אותי. עוד
מאז שהיינו ילדים, בבית הספר היסודי, אני זוכר איך היית מקשיבה
לי לאחר כל הפסקה בה הילדים האחרים היו מציקים לי, אני חושב
שכבר אז התאהבתי בדמותך המלאכית שנשקפה אלי מבעד מסך של דמעות.
את היית אחת התלמידות המצטיינות של הכיתה, תמיד הייתה לך הבנה
עמוקה לדברים, אולי זו הסיבה שהיטבת כל כך להבין גם אותי. אני
לא חושב שאי פעם סיפרתי לך כמה הערצתי אותך, או עד כמה זה כאב
ביום שבו את ואימך עברתן דירה, כאב שלא נפסק גם בחודשים שלאחר
מכן. במשך תקופה כה ארוכה קיוויתי שתבואי לבקר, אם לא את אביך
אז אותי, אבל מעולם לא באת. זו הייתה הפעם הראשונה בה שברת את
ליבי..
מי היה מאמין אם כן, שהפעם הבאה בה אראה את אותן פנים מלאכיות,
את אותו זוג עיניים צלולות ועמוקות שהביטו ישר לתוכי, דווקא
בחור שכוח האל ההוא שבחוצפתם הם העיזו עוד לקרוא לו "מוסד
שיקומי", אותו מקום ארור שרק עזר להפוך אנשים למפלצות.
אני לא אשכח לעולם את השיחות שלנו, באותו חדר לבן וסטרילי.
"שיחות הערכה" הן נקראו, אולם בשבילי הן תמיד היו הרבה יותר
מזה, אלו היו הרגעים היחידים בהם יכולתי לברוח מהמציאות, עד
כמה שניתן לקרוא לחיים שלי באותה תקופה "מציאות", ולפרק זמן
קצר אך מבורך לחוות נחת רוח, אולי אפילו אושר. עם הזמן אני
התחלתי לדבר יותר ויותר ואת פחות ופחות, ככה העדפתי את זה,
למרות שידעתי תמיד שאין זה דבר נכון לעשות. אני מניח שנתתי
לעצמי לשקוע עמוק מידי לתוך האשליה. כמובן שידעתי שזה חסר
סיכוי, שהיחסים בינינו הם יחסי מטפל/מטופל ושלא יהיה ניתן לגשר
על הפער הזה, אולם תמיד ידעתי איך להדחיק את הידיעה הזו,
להתעלם ממנה. וכך בכל פעם שהבטת בי, בכל פעם שחייכת אלי את
החיוך השובה שלך, הידיעה הזו נקברה עמוק יותר ויותר באחת
מהפינות הנידחות של מוחי.
מי היה מאמין, מקום מלא פסיכיאטרים ופסיכולוגים ועדיין, שום
דבר, שום דבר לא יכול היה לחדור את החומות שבניתי סביבי,
סביבנו. ידעתי שהם שמו לב, הם גם אמרו לי מספר פעמים, תמיד
הכחשתי.
אולי הייתי צריך לדעת שהכול יגיע לסיומו מתישהו, זה היה רק
ברגע שבו נודע לי, שהאפשרות בכלל עלתה על דעתי..
הכול קרה כל כך מהר, ההתקף, הזריקות, המהומה שנוצרה. לפני
שעיכלתי מה קורה ארבעה אחים החזיקו בידי ורגלי בעודי צורח. כל
מה שרציתי לעשות אז היה לומר לך עד כמה אני אוהב אותך, עד כמה
מאושרים היינו יכולים להיות ביחד, אבל את כבר הבראת, עד כמה
שניסיתי להסתיר את זה בדו"חות שלי, זה כבר היה ברור לכל, את
עמדת להשתחרר, לעזוב, לשבור את ליבי בפעם השנייה!! לא יכולתי
לסבול את זה, לא יכולתי להרשות את זה... לא יכולתי..

אני מקווה שאת יכולה לקרוא את זה, שהזריקה שיועדה להוציא אותך
מאיזון ולהשאיר אותך איתי לא תמנע ממך את היכולת להבין את
המילים האחרונות שלי..
הם רוצים לשים אותי בכלוב, את מבינה, לשארית ימי. עורך הדין
שלי טוען בבהמ"ש  שאינני שפוי, הוא אומר שבמקום בית סוהר אקבל
"מוסד שיקומי". הוא לא מבין, אף אחד לא מבין, רק את יכולה
להבין.
תביני אותי...
תביני אותי...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/12/04 12:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'פרי דירדן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה