"הוא לא יכול היה לחשוב על משהו מקורי יותר לומר?" יעל הביטה
בו בשימת לב רבה, בוחנת את תווי פניו שזמן רב כלכך חלף מאז
התבוננה בהם מקרוב. את הרגע הזה היא נסתה לצייר בדמיונה. כמה
חכתה לזה והנה זה פה וממש לא בא לה יותר. אסף מצדו המשיך לעייף
אותה בסיפורי ההצלחה שלו בניו יורק. היא חשבה שהוא אהבת חייה.
כשנסע הלב שלה כמו התפורר לאבק. כך הרגישה, מאז כל מה שעשתה
היה להמתין. "סבלנות בובה" הייתה מסננת בינה לבין עצמה בכל פעם
שבכתה אחרי עוד אי מייל ששלח לה. "הוא יחזור, לפחות לבקר, יהיה
בסדר" האמת שכל זה היה בחצי השנה הראשונה מאז החליט לנסות את
מזלו באמריקה, ארץ החלומות, אבל בחודשים האחרונים האי מיילים
המיוחלים אבדו מחשיבותם. לא עוד ריצות למחשב בבוקר. לא עוד
שעונים מעוררים בלילה כדי לצ'וטט במסנג'ר. היה שקט והשקט היה
טוב. נכון שהיא עדיין לא יצאה עם אף אחד אחר מאז נסע אבל היא
סוף סוף נרגעה.
הם ישבו שניהם במקום שלהם. השכונתי שלהם. "לשעבר השכונתי"
הזכירה לעצמה, אסף כבר לא גר כאן יותר. היא נמנעה מלהגיע לשם
בהעדרו, כאילו הייתה מחללת את קדושת המקום אם הייתה באה לבד,
בלעדיו. כמה פעמים עברה שם בשעות היום, כשהדלת נעולה ובאפלולית
המקום ראתה  מבעד לויטרינות הרחבות את הכיסאות המורמים על
הבאר. כמה זה כאב. ועכשיו? עכשיו כלום. לפני חודש הוא בישר
שהוא מגיע לארץ "לביקור או שאתה חוזר?" שאלה אותו כהתקשר אליה
"חוזר חוזר" הודיע בטון עליז "אין כמו הארץ יעלי תאמיני לי, פה
יש אולי יותר אופציות למשהו כמוני אבל אין על הארץ שלנו" הוא
נשמע טוב, וזה אחרי זמן רב שלא הצליחה ללקט אפילו פיסת שמחה
אחת קטנה באי מיילים שלו. זה לא שהיא לא התרגשה. היא לא הייתה
אדישה, הגעגועים עדיין היו שם רק לא חזקים. הוריו אספו אותו
מנתב"ג ומייד הוא התקשר, מהפלאפון של אימו, הם קבעו בשכונתית.
"מה עם הג'טלק ממי?" שאלה אותו, "שום דבר. מת לראות אותך" והנה
הוא כאן, הפנטזיות הרבות קרמו עור וגידים רק נראו פתאום אחרת.
ומהרגע שהתחבקו פנתה השמחה את מקומה לשעמום. סיפורים על גבי
סיפורים על המשכורת השמנה שאביו החורג סידר לו, דירת הלופט
שהייתה לו בוילג', עולם האדריכלות בניו יורק שהוא "כלכך אחר
שאת לא מבינה" מסיבות קוקאין בדירות פאר של עמיתיו לעבודה,
מועדונים. הכל היה שם, מסונן בזהירות וקפידה, בלי בחורות.
מונולוג נטול נשים. היא לא שאלה למרות שלא היה אכפת לה כבר
לדעת והוא לא נדב אינפורמציה.
"אני שמחה אספי שטעמת את טעם החיים, ובאמת התגעגעתי" קטעה את
בליל הסיפורים הצפויים שלו "אבל אתה יודע שלא קל פה. אתה זוכר
איך נראית לשכת האבטלה, אולי היה עדיף לך להשאר שם?" שאלה
בעדינות "אין מצב. את לא מבינה ולא תביני כי לא חיית בשום מקום
אחר. את מקבלת מאליו את המדינה הזו ורואה בה את הדברים הרעים,
ולא שחסר" הוא עצר כדי ללגום מהבירה שלו, הוא הזמין מכבי, "אבל
תאמיני לאסף כשהוא אומר לך שזה המקום שלנו. אין לנו מה לחפש
בחוץ. שבתות בבוקר, מערכונים ברדיו, שירים ישראליים, ים ומטקות
בקיץ, אבטיח על הסכין, בחורף חמין בצהריים. ג'חנון, פלאפל,
אנשים פשוטים בלי פוזות. הכל ברור פה". יעל שתקה. היא לא תענה
לו, היא לא תספר לו על כל הפיגועים, על העמקת האבטלה, על כל מה
שקרה פה כשהיה שם. מה הטעם? העיקר שהוא שלם עם עצמו. "ומי
יודע" חשבה "אולי הניצוץ עוד יחזור, אולי הוא באמת הגבר שלי?"
הערב נגמר בחיבוק ידידותי. היא ידעה שהיה רוצה יותר אבל הרגיש
את הריחוק שלה ולא לחץ. כשהוריד אותה ליד הבית הרגישה שבא לה
ללכת קצת ברגל, אחרי הכל היה עוד מוקדם. הוא נאלץ לנסוע לרעננה
לבית הוריו. "כן הוא יתחיל הכל מחדש עכשיו" היא נתנה לראשה
להתרוקן ממנו קצת. קשה לפנות לו מקום שוב אחרי שעבדה כלכך קשה
לסתום את החלל שהשאיר אחריו. משנכנסה לבסוף לדירתה אחרי טיול
הלילה החורפי שלה מצאה את שותפתה עדי מכווצת בתנוחה העוברית
שהיתה סימן ההיכר למשבר "מה קרה?" שאלה יעל וקוותה שאין זה
החבר החדש של עדי ששוב לא יודע מה הוא רוצה. "היה פיגוע" אמרה
עדי בטון שגרתי למדי "בהתחלה חשבתי שאולי קרה משהו לערן, אי
אפשר היה להתקשר כמו שתמיד קורה, אבל הוא התקשר לפה ואמר שהוא
בסדר" עדי החזירה את מבטה למסך. קרייני החדשות של הערוץ
הראשון, בארשת רצינית ודאוגה ניסו לחלץ מידע נוסף מפיו של ראש
כוחות החילוץ וההצלה. "אוף נמאס מזה כבר" פיהקה יעל לנוכח הצג
המרצד של הטלויזיה "כן ממש ביציאה מתל אביב" נשמע קולו של
הקריין "מכונית תופת התפוצצה ברמזור בצומת סואנת, שישה הרוגים
עד כה.." עדי עמדה לומר דבר מה, אולי לשאול אותה איך הייתה
הפגישה עם אסף, ממילא התכוונה בדיוק לספר לה אבל צלצול הפלאפון
שלה בקע מהתיק מפזר בחדר המגורים הקטן את צלילי הפתיח של "סקס
והעיר הגדולה" . זה היה אבא של אסף. קולו שקט, חנוק משהו כאילו
אין לו אוויר. תוך שניות מספר חלחלה האנפורמציה. אסף עמד סמוך
למכונית התופת ברמזור. הוא "איננו". זה היה מוזר לשמוע את האבא
החורג של אסף, איש העסקים והקבלן הגדול נשבר ככה. "בשביל זה
הוא חזר מניו יורק" הוא בכה. ממש בכה. יעל יכלה להשבע שאם
תסתכל על הריצפה היא תראה שם את הלב שלה מתפורר מול עיניה.
שוב. רק הפעם זה כאב הרבה יותר.