ילדה,
מאז שאיבדת תמימותך,
חייך נהרסו.
ומאז שגופך התפתח,
ומילדה טהורה וזכה,
הפכת לאישה יפהפיה אך אפלה וכואבת,
גם את רצונך לחיות איבדת.
רצית הכל חזרה.
רצית שהזמן יחזור אחורה וייתקע לתמיד.
אך אין הוא יכול.
זמנך עבר.
דמך נרקב.
אושרך דעך.
אורך כבה.
אהבתך נעלמה.
חייך מתו.

אם גוססת את מבחוץ,
הכל יראו
וינסו להצילך מהר ככל האפשר.

אך אם תגססי מבפנים,
אין איש יראה.
וגם אם יראה,
לא ייחס לזה חשיבות.
המוות הנפשי אינו מוות אמיתי.
הוא רק יאכל חור בנשמתך.
לגופך לא יקרה דבר.
אין איש יעזור לך.
איש לא רוצה לדבוק בזה.
לא רוצה שזה יקרה לו.

מפחדת את ממתים-חיים.
רואה בהם סכנה.
אך הם בסביבתך, תמיד.
אין רואים עליהם אפילו.
הם מתו.
נשמתם מתה.
אך גופם עוד חי ומתפקד.

אין ביכולתם להרגיש דבר,
פרט לשנאה עמוקה.
רצון לנקמה.
ויום אחד הם ינקמו.
כל העולם יהיה כמותם.
יחווה על בשרם את תחושת המוות הנפשי.

ויום אחד החזק שבהם יקום, יחייה את נפשו,
ואת כל השאר.
וכולם ימותו שוב.
הגלגל ימשיך להסתובב.

האם אני רוצה שהוא ימשיך להסתובב?