אנחנו מתחתנים בשיפולי החיים
עם זרים מוכרים קלות.
מתלוצצים בכוונה תחילה עם סבתותינו
בשעות לילה מוקדמות וחמורות.
הזמזום הזה - מה הוא זומם לו?
בסוף עוד יופעל שעון מעורר
בלתי מתחשב, שיפריע את חלומותינו.
לא חושבים מעבר לקידום זכויותינו
בחצות הערב.
קניין נעשה לנו ובית מקדש מהר
ונחלום את הטפטוף הגדול.
חבורות חבורות.
ולמה שנתפצל?
אם אפשר להתאחד
עוד ועוד להתאחד
להתייחד ולהתנחמד.
להתנחם לעד בארמונותינו.
זה כל כך הרבה יותר נחמד.
גם סבתא חושבת כך,
דרך אגב.