כוכבים זורחים עלינו, היא לוחשת לי כשאנחנו שוכבים מחובקים בתא
המטען של הטנדר של אבא שלה, והדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו
זה שזה דבר טיפשי מאוד להגיד.
אני לא מבין למה אנחנו עדיין ביחד, הרי זה לא שהיא נראית כל כך
טוב, המין גם לא משהו, ובכל זאת מסיבה לא ברורה אנחנו מחזיקים
מעמד כבר כמעט שנה.
על מה אתה חושב?, היא שואלת, משחקת עם היד בשיער שלי, אני שותק
ומחייך חיוך מזויף, היא לא באמת רוצה את האמת, היא סתם רוצה
שאני אגיד לה משהו סתום בסגנון של 'על החיים' או 'עלינו' או
'סתם על שום דבר'.
היד שלה בשיער כבר מתחילה ממש להציק, אני לוקח אותה בעדינות
ומניח אותה על כתפי, היא מחבקת אותי קרוב אליה, משעינה את ראשה
על החזה שלי, לאט היא לוחשת, אני יכולה לשמוע את הלב שלך.
זה רק מעצבן אותי יותר, מאיפה היא הביאה את המשפט הזה? מה, היא
קראה את זה באיזה ספר? ראתה את זה באיזו אופרת סבון?
אני מבליג, עוצר בעד עצמי ומשחרר עוד אחד מאותם חיוכים
מזויפים.
ברקע אני יכול לשמוע את הים, חנינו על גבעה ממול, זה המקום
הקבוע שלנו, בשביל להגיע לפה צריך לפנות בכביש עפר, לעשות
סיבוב לא קטן, לעבור שתי גדרות בקר, ורק אז מגיעים לראש
הגבעה.
פעם תקעתי זרד בשביל הגישה לרחבה הקטנה שעל הגבעה, כשחזרנו לשם
אחרי שבוע הוא עדיין עמד שם, חוץ מאיתנו אף אחד לא בא לפה.
זה לא שלא יצא לנו לריב - לפעמים אני מרגיש גל גדול של שנאה קם
ועולה מתוכי וכל דבר קטן שהיא עושה גורם לי לסלוד ממנה עוד
יותר, עד שדברים מתפוצצים וזה נגמר בזה שהיא בוכה ואני מרגיש
חרא עם עצמי.
לפעמים אנחנו נפרדים, אבל בסוף תמיד חוזרים, מישהו תמיד נשבר.

זו מין תורנות כזו, פעם אני מופיע אצלה עם ורד אדום, פעם היא
שולחת לי מכתב אהבה ורוד וריחני שמחכה לי בתיבה.
אחרי הריב האחרון התאפקתי יומיים ולא פתחתי את המכתב, בסוף היא
באה אלי, עמדה בכניסה מבוישת, ראיתי שהיא בכתה.
היא שאלה אותי למה אני עושה לה את זה, שיחקתי את התמים,
'מצטער, לא ראיתי', 'אמא כנראה שמה אותו בצד ושכחה להגיד לי'.

לפעמים אני יכול להיות כל כך פחדן שאני שונא את עצמי.
לפעמים אני לא מבין למה היא עדיין איתי, למה היא כבר לא מעיפה
אותי לכל הרוחות.
מישהו אחר בטוח יעשה אותה יותר מאושרת ממה שאני יכול.
למה את עדיין נשארת איתי?, אני מסתובב ושואל אותה, הרי פגעתי
בך כל כך הרבה.
הראש שלה מונח על החזה שלי, העיניים עצומות ואני יכול לשמוע
אותה אומרת בשקט, כנראה שאני פשוט דפוקה.
כן, אני לוחש, את חייבת להיות בשביל לסבול דפוק כמוני.
אנחנו שני דפוקים, היא אומרת ומחייכת, העיניים עדיין עצומות,
מי ייקח אותנו?
אני חושב שזה הדבר האמיתי הראשון שהיא אמרה הערב.
לפעמים אני מבין למה אנחנו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן ביחד,
לבד הרי אין לנו סיכוי, שני דפוקים - מי ייקח אותנו?