"החורף בעיתו" אמר העולם בכדי שאציץ החוצה מחלון חדרי אבל חדרי
היה עטוף בתכריכי אפלולית וקדרה כפי שהעולם בחוץ היה. העכירות
לא נמוגה משמי הארץ, הרוח לא פסקה לצמרר מרב קור וצלילי הגשם
לא גרמו למחשבותי להתמוגג. מתיקות השינה נעלמה ונפלה עלי
עירנות לא רצויה שעת עת הביאה אותי למעמקי חשיבה. לפתע התמצאות
בחברתי יתר על המידה גרמה להוצאת דעתי הצלולה. הייתי עייפה
מלנתח את עצמי ולהוציא לעצמי דו"חות  בין היתר דו"ח שיחת עידוד
ומוטיבציה,מיקום חברתי, צופן העתיד, אהבה וחירות ולבסוף החופש
לאחר 20 שנות שייכות ממוסדת למסגרות למינהן במדינה. כולי הייתי
חופשיה לעשות בי כרצוני מעתה והילך וברגע שנפלתי בזרועותיה של
מילה מופשטת זו לא ידעתי במה להאחז. "מה זה באמת חופש? ומה
עושים איתו?" על מנת לענות על השאלה מוכרחים להקים מסגרת נוספת
שתקרא "שיקום ממסגרות",התלוצצתי עם עצמי כאילו כתבתי מאמר
להפצה. זו היתה מעין שלווה המדומה לגאות שעת עת נעלמה והשתקפה
לה רוגע משקרת. הנעורים מאחורי, התוודתי והכניסה לעולמם של
מבוגרים לא השאירה מקום להחלטה.
פסקתי לכתוב בין שורות מדומות אלו  והצצתי שוב החוצה, אך נראה
כי הטבע לא פסק מלכעוס. הסתובבתי סחור סחור סביבי עד ללא איפוק
השתקפה דמעה בין עיניי "תשני כבר! אמרתי לך". גופי היה לכוד
במתחים ולא הרפה מלכת, מעין עינוי המודעות, האם יש דבר עמוק גם
מתת מודע שאינו מוצא דרך פתרון?
כולי הייתי נחושה לשגשג ולפרוץ חומות מגדל, כולי הייתי בגופי
לריקוד, לעיון בעיני האחר, רב תחומית וללא ידע. היה בי ולא היה
משהו שתמיד ליווה אותי ולהערכה עצמית זו לא היה ערך מאחר
והדמיון היה מעבר לשערי המציאות. צחקתי בקול רם כשדיברתי עם
עצמי ופחדתי להוסיף עוד מחשבה שלא אתבזה בעיני עצמי. אסור היה
לי להכיר באמת, אחרת אצטרך למעוך את הדמיון למוות. אז, עולמי
היה מאבד משמעות כי תמיד אחזתי במחשבה אופטימית שלבשה צורה
מוחשית.
המחשבות התפתלו אחת מהשניה עד שהכרתי במחשבה שהנני בת תמותה
שאינה רוצה להכיר בחיים. האם נועדתי להיות ציירת שאינה מכירה
בתורת אור והצללים או סופרת שאין מוצא בעלילותיה, האם אני פשוט
אמצעי לדור הבא? אבל הייתה לי מטרה - רדיפה אחר סיפוק.
ידעתי מה רצוני מהחיים, אך הפחד מהחיים עצמם התבטאה כחרדה
עמוקה וחרוכה בתוך נפשי שלא מצאה מפלט גם אצל הפסיכיאטר. עמוק,
היתה לי הבנה כי אין תרופה נגד מודעות ודרמה עצמית.
אמונה באנשי מקצוע אלו לא היתה לי מעולם, אך ברגעי חולשה כאלה
אתה יכול להאמין בכל דבר שיקרא "המרפא הפלא".
חיכיתי לביקור כמו לישועה שהייתה בצילו של המוות. ביום שגריר
ובכעסו של טבע נכנסתי לחדרו הקטנטן והחמים והתיישבתי בכיסא
בחוסר נחת והנחתי את המטריה בצד. ראיתי אדם המתיימר להיות
העליתא של החברה, הרופא, הפסיכיאטר. מדפיו בחדרו הכילו מעט
מאוד ספרי פסיכואנאליזה ולבושו לא הלם כלל את סדרי לבושם של
הרופאים.
פניו לא היו מגולחות ואף גילם של הזיפים היה יומיים, שלושה
מאחר והם הזדקפו היטב מבעד לעור. סוודר תכלת וצווארון לבן
מבעבע החונק את גרונו. בין חריצי שיניו דבוק צבעו של ניקוטין,
עיניו נראות חסרות שינה וגופו תשוש עד מאוד. נדמה כי הוא היה
זקוק לטיפול יותר ממטופליו. לא יכולתי לסמוך על אדם שפניו
מבושמות וליבו מלא בתאוות נשים, כך היה נדמה לאחר שהציג את
הסממנים ואני מיהרתי לנתח.
קווי האופי שלו ואף לו אחד לא העידו על רופא מן המניין.
- "חמישים שקל לטיפול ושבע עשרה שקל לרבעון, בבקשה"
כסף, אם זה מה שיכול להעלים את רגעי האומללות הללו. - "טוב,
פעם ראשונה"? זה לא מכון לגמילה שפניי מתייצבות בפתח שוב.
-"כן" , אמרתי ברתיעה גמורה ו"לא" עניתי בהבעת שלילה על נושא
הנישואים.
-"גם את, כמו כולם, יהיה לך בעל, ילדים עם הזמן".ממש לא עניין
אותו לשמוע על עולמי הקט. זה אכן לא היה רופא שאהב את מקצועו
כי ישב בניחומים מול מטופליו והכריח את עצמו להקשיב.
-"אוקיי, אני מקשיב, אז מה הבעיה, למה את כאן"?
-"יש לי פעימות לב חזקות, כך אני גם מרגישה כשאני הולכת לישון,
מה שמקשה עליי להירדם בלילה. אם אני נרדמת, אני ישנה תוך כדי
עירנות".
-"כן, מה עוד"?
-"יש לי תחושה שהגוף שלי כל הזמן תפוס, מן כאב עז שקשה
להרפות".
-"יש לך תאבון"?
-"כן, אני אוכלת כרגיל אבל בכל זאת ירדתי משמעותית במשקל, מ-50
ל-44".
הוא שתק לפתע וגרם לדומייה, הרכין ראשו כלפי מטה ונתן את עצמו
לחשיבה עמוקה, הרים את ראשו והתמהמה.
-"תשמעי, אין לי מושג מה יש לך, ייתכן ויש לך איזה נגיף בגוף,
אני אשלח אותך לבדיקות דם. כדורי שינה??? כדורים נגד מתח?!"
הכיצד פסיכיאטר לא רואה בנפשו של האדם? הרי זו חרדה מהתבגרות.
כאן מצאתי את עצמי נכנעת לכדורים נגד מתח שלא עזרו במהומה.
כבררת מחדל, גופי הפעיל תוכנית חירום לשם הרגעת רוחות נפשי
ותקינות "המערכת". הזכרון כאמצעי שלף מידע וביצע התקנה בהצלחה
לתוך המודעות שלי. אולי זה לא רצוני ממשי אבל לפתע החזקתי
במסמכים בידי שהעידו על התקבלותי ללימודים, כאילו זו לא אני
שהגישה את הבקשה אלא ה"הפנמה" בכבודה ובעצמה. למרות שאדם תחילה
נועד לשם התקיימותו ותו לא, הפכנו אותו לעושה מעשים, אחרת לא
יקרא אנוש. כן, אומרים בעולם שעידן הרובוטים מתחיל להתקרב.