כבר עייפתי מלקרוא לך בשמך, מעכשיו אקרא לך שמיכה.

שמיכה- כיסוי לגוף ביום קר, ואיפה את שמיכה שלי, אני מתגעגע
מאוד.
כבר שנה שלא באת לכסות אותי, כבר חודשים שלא חיממת אותי, זה
כבר כמה שבועות שאת מכסה לי רק את הרגליים, כאילו נהנת לראות
אותי סובל. אני שטוף גלי חום אלייך, אך מוקף רק בקור חודר כמו
עלה נידף ברוח- פגיע בלעדייך. היכן את שמיכתי...

עייפתי מלקרוא לך שמיכה מעתה אקרא לך כרית.

כרית - היא מקום להניח עליו את הראש כשאתה עייף מן המסע,
ולהפקיד בידה את הדבר החשוב לך מכל, במצב בו אתה הכי פגיע.
והיכן את כרית מתוקתי, אני מתגעגע נורא.
מתגעגע לחום שלך כשאני שוקע בך. למגע העדין שלך על עור פניי.
זה כבר שנה שאין לי על מי לסמוך, כבר חודשים שאני לבד עם עצמי,
כבר שבועות שאני חסר כל. כמו פרח צמא על אדמה חרוכה - משתוקק
אלייך. היכן את כרית יקירה? היכן את ביום סגריר שכזה?

עייפתי מלקרוא לך כרית מעכשיו אקראך מיטה.

מיטה - המקום לשקוע בו ברגעים קשים ולהתפייס עם הלב. המקום
הבטוח שעוטף אותך בחום תמידי ומפלט, ברגעי משבר. לאן נעלמת
מיטתי, לאן? געגועיי אלייך כבר רבים מנשוא.
כבר שנה שאני מסתובב הנה והנה ללא מזור לכאביי, חודשים כבר
עברו ואין אני מרגיש בטוח, כבר כמה שבועות עם אותה עייפות
מתמדת. כמו עץ ללא חיים הכמה לתקומה ושורשים מחכה לך. היכן את
מיטתי? אהובתי, היכן?

כי אני כבר עייפתי מלקרוא לך בשמך.