זה התחיל כשעוד הייתי קטן. בן 5 בערך. אני ואחי הלכנו כל יום
שישי לשחק כדורסל במגרש של השכנים, והוא כמעט תמיד היה מנצח
אותי. אם קרתה פעם שניצחתי, זה היה כיוון שנתן לי לנצח. תמיד
הערצתי אותו, הסתכלתי עליו מלמטה. בכל זאת, אחי הגדול, הכול
יכול.
עם השנים, החלה לבצבץ לה קנאה קטנה.
בשנות בגרותנו, הספרים שלי תמיד היו איכשהו נופלים מידי,
והילקוט היה תמיד מתבלגן. היו כמה ילדים קבועים, בריונים,
שתמיד הציקו לי. אבל אחי, תמיד היה שם לחלצני.
התחלתי לנטור לו טינה על כך שתמיד היה מצליח בכל דבר, בלי כל
מאמץ נראה לעין, אך שמרתי זאת בתוכי. להוריי לא סיפרתי דבר על
כך. ידעתי שאחי מאומץ. שאני נולדתי אחריו, בטעות, בלי תכנון.
זה לא תרם להרגשתי הכללית של חוסר ערך עצמי.
שנים אחר כך, כשכבר שנינו עזבנו את הבית, כל אחד לחיינו, הפער
בינינו היה רחוק יותר ויותר. הוא קיבל את תהילת העולם שלו,
הכרזתו כגיבור על שכזה, ואני, אני סתם הייתי עוד סופר.
יום אחד, נכנסתי לחנות הספרים האהובה עלי, בשדרה החמישית, לעוד
ביקור ממושך עם ספריי האהובים. התחלתי להיות שקוע בספרו החדש
של גרישם כשמישהי נקשה על גבי. "סליחה? אתה מעוניין בספר הזה?"
"אהה, אני לא יודע.. עוד לא ממש החלטתי..את.. רוצה אותו?" "כן,
חשבתי על זה, כלומר.. ג'ון גרישם הוא אחד מהסופרים האהובים
עלי. פשוט שאלתי בכניסה, וזה העותק האחרון.." "אה בטח אהה אין
בעיה, קחי בבקשה" "לא זה בסדר כלומר, אם התכוונת," "לא זה באמת
בסדר.." ואז היא חייכה אליי את החיוך הכי יפה שאישה אי פעם
חייכה אליי. אפילו עיניה חייכו. האישה הכי יפה שראיתי מימי.
ואני עמדתי מולה, כמו אידיוט, מוקסם, מעלה את שפתי העליונה
במקצת, כמה שנחשב לחיוך נבוך, והבטתי בה, מהופנט. היא הודתה
לי, שוב, והלכה.

המחשבה הראשונה לאחר מכן הייתה כמובן, יופי אידיוט. פשוט נהדר.
עד שאישה יפה בכלל משתינה לכיוונך, אתה פשוט נאלם. הסופר
המהולל, בלי מילים. ממש יופי. יצאתי מהחנות, ורצתי לתפוס את
האוטובוס שמגיע לביתי. בנשימה אחרונה, הצלחתי להגיע, צועק
לנהג, ונתקל באישה מחנות הספרים. "אוי אני כל כך מצטער.." "לא,
זה בסדר..אתה בסדר?" "כן כן בטח.." אהה ואוו אני אהרוג את עצמי
אם אני לא אעשה את זה.. והיא מחייכת לה, בוהה בי במין מבט
עקום, "תרצי אולי, להיפגש איתי לכוס קפה? יש פה מקום ממש מעבר
לפינה." פתאום שפתיה מתעגלות לחיוך מושלם "כן, אני אשמח."

לאישה קראו מרי, ולאחר הפגישה ההיא, החלה לה מערכת יחסים נפלאה
ואוהבת במשך 8 חודשים ארוכים. לבסוף, הגיע היום בו רציתי להציע
למרי להינשא לי. כמובן, לפני כן, נדרש הטיול לבית הוריי, בכפר.
לקחנו שנינו יום חופש מעיסוקינו, ונסענו.
הוריי התאהבו בה מיד. אחי, איחר בשעתיים, וכשלבסוף הגיע, עם
התירוץ הרגיל של "שוב הייתי צריך להציל את העולם", גלגלתי
עיניי
בתפילה עמוקה שלא יסביר. שישאיר את זה ככה. אבל כבר ראיתי
שסקרנות קטנה התחילה לצמוח בעיניה של מרי. "מייקל, תסביר לי,
למה אחיך התכוון?" "אה, לא כלום, הוא תמיד מדבר כך אחרי יום
ארוך במשרד." "מייקל, נו באמת. אל תתנשא מעליי, אני מבינה שיש
כאן משהו, בבקשה תסביר לי. מה, זה סוד או משהו?" "לא, כלומר,
קצת כן, אני מניח..נו, מה זה חשוב, זה רק העבודה שלו." אבל מרי
לא הפסיקה להציק. גם כשחזרנו הביתה, ועיניה עדיין נצצו מלראות
את אחי החסון, המבריק, הכול יכול, המשיכו השאלות. מה הוא עושה?
למה אף פעם אי אפשר לקבל ממך תשובה? מייקל, תענה לי!
יום אחד, הושבתי אותה לשיחה. השיחה. איך אומרים את זה למישהי.
אהובת חיי. בתקווה, ארוסתי בקרוב. איך? אה מרי, יש לי משהו קטן
לספר לך. נכון אחי, השרירי, הגבוה, עם העיניים הבורקות, והשיער
המושלם? אז יש עליו באמת סוד קטן. הוא סופרמן. כן כן, סופרמן.
זה עם החליפה, שמציל את העולם וכל זה, כן בדיוק.
ואחרי שהיא תצחק, לאט לאט תבין, תעכל, ואז, שוב, כמו כל הפעמים
בעבר, זה לא יוכל לצאת לה מהראש. כל הזמן זה יהיה, "מייקל, מתי
אפשר לראות את אחיך?" ו"מייקל, למה אנחנו לא רואים את אחיך כל
כך הרבה," ו"מייקל, איך היה לגדול איתו.." השאלות לא יפסקו. הן
אף פעם לא נפסקות. לאט לאט, שנינו נתרחק, כיוון שהיא לא תוכל
להפסיק לחשוב עליו. איזה גיבור, איזה מדהים וכל זה. אני לא
אוכל להגיע לסף הזה. אף פעם לא הצלחתי. הפתרון הרגיל היה, ריב
ענק עם אחי, שמסתיים בדרך כלל בויתור שלי, כי הרי זה בכל זאת
אחי, והוא כזה, ואין מה לעשות, וממשיך עם חיי. אבל לא הפעם. זו
הייתה מרי. לא יכולתי לקחת את הסיכון של לאבד אותה. לא יכולתי
לדמיין זאת.

"הוא לוחם לזכויות אדם בחיל השלום, נוסע כל פעם לארצות מרוחקות
ונלחם שם לטובת זכויותיהן של העניים והמדוכאים וכל זה. לכך
התכוון כשאמר, "שוב הצלתי את העולם." הוא לוקח את עבודתו מאוד
ברצינות. לגבי כל השאר, מראהו הכללי וכל זה, נו הוא מאומץ את
יודעת, ומתעמל הרבה.. זהו בערך. זה כל הסיפור."
"אה. זה הכול? כלומר, ואוו, נשמע בנאדם מדהים.. אבל איכשהו
חשבתי.. יותר. לא יודעת למה הכוונה. לא משנה. אז מה הסוד
הגדול?"
"בוא נגיד שאח כזה די יכול להוריד ערך עצמי של בנאדם. כמה שלא
הצלחתי בחיי, הוא תמיד היה שם, להזכיר לי כמה חיי שטחיים
ואפסיים לעומת חייהם של עוד כמה אלפים שהציל באותו יום." "טוב
אני חושבת שאתה בנאדם מדהים. ואחיך יכול לקפוץ. אני אוהבת
אותך."

נו, מה זה שקר לבן קטן אחד, בשביל אהבת חיי..