כל לילה, בדיוק בזמן ובמקום המיועד לכך, מתייצבים  הכוכבים
בשמיים.כל לילה, מאז שהוא זוכר את עצמו, שוכב גיל על גג בייתו,
צופה בטקס השמיימי,לומד את הכוכבים ומדבר איתם, עד שהוא מכיר
אותם טוב משהוא מכיר את עצמו.לילה אחד, כך סיפר לי, שכב והסתכל
על כוכב קטן, שהעיר את השמיים באור שונה משל שאר הכוכבים. הוא
ידע,שהכוכב הקטן הזה עומד לסיים את הפרק שלו בהיסטוריה של
השמיים, ולפול בהבזק אור קצר, עד שיעלם.
גיל צפה בכוכב, מאושר, עד שלפתע חדרה לליבו תקווה קטנה,תקווה
שאולי, אם יבקש מהכוכב בקשה קטנה, לפני שהוא יפול, אולי הבקשה
שלו תתגשם, והוא יוכל לשבת לילה לילה על הגג, לבקש מכוכבים
נופלים שיגשימו את גחמותיו. הכוכב הקטן והזקן, הבזיק הבזק
אחרון של אור. גיל עצם את עיניו, ולחש לכוכב כי הוא מבקש
אופניים חדשות, בדגם ובצבע עליהם חלם, והכוכב נצנץ נצנוץ אחרון
קצר ונפל.
השמש שזרחה בבוקר, היא שהעירה את גיל משנתו, אך אורה החזק לא
איפשר לו לפתוח את עיניו. גיל שכב במיטתו הרחבה והנוחה, נע מצד
לצד, נותן לשמש ללטף את גופו לפני שהוא קם. החום והשלווה שעטפו
אותו, נעלמו רק כשנזכר בבקשה שביקש אמש, ושוב התקווה חדרה
לליבו.גיל רץ במורד המדרגות, ופתח את דלת הכניסה לבית. בחצר
חיכו לו זוג אופניים חדשים, שחורים, בדיוק כפי שביקש. גיל עלה
על האופניים שלו, ראשו סחרחר, והחל לרכב ברחובות העיר. מדקה
לדקה, החל מבין, כי הוא האדם החזק ביותר עלי אדמות. תחושה של
שיכרון חושים היכתה בו, והוא לא מצא סיבה טובה להילחם בה. הוא
בחן את האנשים, וצחק על חוסר האונים שלהם, ראה את הבתים
והמכוניות שלהם, וביקש אותם לעצמו, הסתכל על השמש, והסתנוור.
רק בשקיעה, התיישב עם בקבוק בירה וסיגריה, וחיכה לכוכבים.
שיכור קלות, הוא עצם את עיניו, ותהה מה עליו לבקש לעצמו. אולי
אפסיק לעשן, חשב, אך לפתע פחד לאבד את טעם הסיגריה לעד. במוחו
עלתה לפתע תמונתה של חברתו. אולי אחליף, אותה באחרת, אחת
שראויה יותר לאדם כמוני? או שאולי פשוט אבקש מהכוכבים שיעניקו
לי את כול הנשים בעולם. גיל דמיין את עצמו, קשור למיטה גדולה
ורחבה, ומסביבו שלוש מיליארד בחורות, מבקשות תשומת לב. אלוהים
אדירים, צעק בקול רם כדי שישמע, תחשוב גיל, תחשוב. כוכב אחד,
החל להאיר את השמיים באור שונה משל שאר הכוכבים. גיל שכב על
האדמה, מזיע ומפוחד. ברגעים קשים עדיף להיות בנאלי, אמר לעצמו,
ושראה את הכוכב נופל, עצם את עיניו, וביקש להיות מאושר.
השמש שזרחה בבוקר, היא שהעירה אותו משנתו. הוא שכב על האדמה,
נע מצד לצד, נותן לשמש ללטף כול תא ותא בגוף שלו, עד שהחליט
לפתוח את עיניו. לידו עמדו עדיין, זוג האופניים השחורים שלו,
והוא רכב איתם, בחזרה לבייתו. בדרך חלף על פני האנשים, הבתים
והמכוניות, אך על השמש  לא הסתכל.  גיל עצר את אופניו לפני
בייתו, הודה לכוכבים על שהגשימו גם את משאלתו השנייה, ונכנס.
בחדר השינה, על מיטה רחבה, חיכתה לו החברה שלו, ערומה ויפה,
מחכה להכרת התודה שמגיעה לה, על האופניים החדשים שקנתה לו
אתמול.