עץ הדקל שלי המשקיף אל הים,
אי של שקט, מנותק מהעולם,
יודעת שיש מקום אחר, אי שם
שבו לא אצטרך לברוח
לצרוח,
שבו אלמד לחייך
לרכך...
נתניה.
חיפושי נעורים
מחלון חדרי נשקפים היערות
האופק מתמלא באפשרויות
מתרוצצת בין האולמות
להספיק לראות
לחוות
להיות
לבלוע מהר הכול
לפני שייעצר שעון החול...
חיפה.
הגל הירוק בא גלים
שלג נוכרי מנוכר מכסה הרים,
ועליהם פוסעים אנשי חאקי מצפים
לזמנים אחרים, למקומות רחוקים
אלף ימים חולפים
מבוזבזים,
רק התהום שהותירו
מוכיחה שעברו.
יו"ש.
שנים אבודות
העיר מחזרת אחר הפתחים ללא הפסקה,
מחייכת, קורצת, מחבקת, מפתה,
לא נעצרת גם מול הדלת הטרוקה.
אני לומדת לנשום לאט,
לחשוב קצת,
למתוח את היום הזה
עד שיתמצה.
תל אביב.
זה הכול בינתיים
מרץ 2005
|
