יושבת בחדר והוא בדיוק כמו שאני רוצה. נרות דולקים פזורים על
השולחן, המנורה שליד המיטה מעומעמת, המוזיקה השקטה שאתה כל כך
אוהב מתנגנת במערכת הקטנה שליד המיטה - לילה של קיץ.
החדר חשוך. וחם.
והכל בדיוק כמו שאני רוצה. ככה זה צריך להיות. רק דבר אחד חסר.


אני צריכה אותך כאן, קרוב אלייך הכי קרוב שאפשר ואם אפשר, קצת
יותר קרוב.
האוטובוס הראשון עובר למטה, כבר בוקר, ואני עדיין ערה, עוד
לילה לבן. יושבת בחדר והוא בדיוק כמו שאני רוצה. רק אתה חסר
כאן.

מכיר את השנייה הזו? ממש לפני שנרדמים... המחשבות הכי צלולות
עוברות בראש בלי סדר בלי הגיון בלי שליטה.
פתאום תמונה אחת בראש ואני מתעוררת. אני בחיים לא ארדם שוב.
אני שונאת את החוסר אונים הזה. אני מרגישה הכי קטנה. חלשה
ופגיעה. בלי שום דבר מסביבי להשען אליו.

יושבת לבד בחדר מואר, הבוקר תופס גם את החזקים ביותר. אתה בטח
ישן. במיטה שלך. בחדר שלך, בבית שלך. כל אלה רחוקים כל כך.
כל המילים יוצאות לי כל כך רכות. כל כך מלטפות. כל כך לא מה
שאני מרגישה.

דפים שלמים מתמלאים במילים שלא אומרות לי כלום רק בשביל שנייה
של צלילות. הבנה.

יושבת בחדר, החלון סגור מפני השמש הכל בדיוק במקומו.