הוא חיכה לשיחת הטלפון ההיא.
ישב וחיכה, כמו בסוף כל יום. הוא התגעגע אליה. כשהתקשרה, לא
יכל עוד להחזיק את הכאב והתחיל לבכות. הדמעות פשוט פרצו בלי
יותר מידי מחשבה. "ענת, את לא יודעת...אני לא יודע איך אני
אוכל להמשיך לחיות ככה..." .
שתיקה.
היא שמעה את הכאב שלו ורצתה כל כך לעזור לו.
אבל לא היה לה איך. היא כבר שמעה את הסיפור הזה בשבוע האחרון
כל כך הרבה פעמים. וכל פעם שהוא סיפר אותו שוב, זה התפרץ בכאב
מחודש. כאילו לעולם זה לא יוכל באמת להשתחרר. להפסיק לכאוב לו.
או לפחות לכאוב לו פחות.
עוד כשהתגייס ליחידה הזו היא ידעה שמשהו רע עוד יקרה. אבל
מעולם לא חשבה שהוא, רועי שלה, יגיע לסיטואציה בה יאלץ לפגוע
באדם אחר. אפילו הוא לא האמין. אולי זו הסיבה שהוא היה שבור
עכשיו כל כך.
היא הקשיבה בשקט לסיפור.
בפעם השמינית.
לא. היא לא סופרת. פשוט עברו 8 ימים. וכל יום השיחה חוזרת על
עצמה כמו מנגנון הגנה שמנסה כל פעם מחדש באותה טאקטיקה, לעבור
הלאה. היא הקשיבה לכל מילה שאמר, למרות שיכלה לחזור על המילים,
כאילו היא עצמה היתה שם.
הוא עמד במחסום ובדק אישורי כניסה לעבודה.
הוא עבר מכונית, מכונית.
ב.מ.וו. שחורה, מרצדס לבנה, פיאט פונטו ירוקה.
כמו תמיד. שיגרה.
בסובארו הכחולה שהופיעה הבאה בתור, היה חסאן אסעד.
הוא לא יכל לתת לו להכנס. לא היה לו אישור. הוא רצה לתת לאישה
שהיתה לידו לעבור. הוא אפילו הציע לה לעבור מכונית כדי שיהיה
לה איך להגיע לביה"ח. אבל היא סירבה. הוא באמת רצה לעזור לה.
הוא לא רצה שיקרה לה כלום, והוא הבין שהיא חולה מאוד. אבל לו
לא היה אישור, והוא אפילו הופיע ברשימת האנשים שאסור להכניס.
במיוחד. כלומר- הוא ידוע כמי שמסוכן לציבור הישראלי.
המכונית הסתובבה. הוא המשיך בבדיקת האישורים.
כשגרה.
מאוחר יותר, כשהגיע לבסיס, שמע שהאישה מתה. הוא ידע שזה
באשמתו. למרות שידע שלא יכל לנהוג טוב יותר משנהג, הוא ידע שזה
באשמתו. כאב לו כל כך.
הוא לא אדם כזה, והוא בכלל לא רצה להגיע ליחידה הזו.
ענת ישבה והקשיבה שוב לכאבו. היא יכלה להרגיש את דמעותיו מבעד
לשפופרת. היא רצתה לחבק אותו יותר מכל.
אין מה לעשות. לשמאלנים אין מקום במחסומים. זו העבודה של אנשים
שלא איכפת להם, שאין להם רגישות. ולו איכפת כל כך.
עכשיו הוא יצטרך לחיות עם עצמו ככה, כי שינוי, הוא כבר לא יוכל
לעשות.