לא, זה לא בדיוק רשומה, וכן לא בדיוק איור מדומיין (מלשון
דמיון) אכן אולי פריקת עצבים, או אולי באמת רשומה מעניינת
שלסופה פואנטה מרשימה.

הכל התחיל כשהתחלתי לעבוד בעבודה הכי טובה שקיימת היום בשוק,
שמירה. זה היה יום סגריר והקבוצה הפסידה, היה מטורף שאמר "בוא
ננסה, מה נפסיד?"
וכך הימים עברו, וכך השלווה לא הגיעה, במיוחד ב-15 לחודש. "אז
מתי מקבלים משכורת?" שאלתי, "היום הוא צריך להביא את הצ'קים"
חיכיתי. החמש עשר לחודש עבר, וכך עברו להם עוד 6 ימים, יפים
במיוחד, יש לי עבודה, כבר סיפרתי לכם?
ואחרי שהגיע היום ה-21 לחודש, החלטתי רשמית שאם לא אקבל את
הכסף שלי, מה טוב להתפטר, וכמובן לצעוק לאותו אחד שאחראי על
הכסף ולקלל אותו על זה שהרס לי את אותו שבוע נהדר, אחרי הכל,
זה לא שהמינוס יהרוג אותי, וזה לא יפסיקו את הקו שלי מתקשורת
כן לשיחות יוצאות ונכנסות. כי גם אם זה יקרה זה לא מה שיעשה לי
רע. מה שיעשה לי רע זה המזג האויר בחוץ, הוא כל כך נפלא, ומה
אני צריך עכשיו גשם?
הימים עבור והכסף נכנס, עוד באותו יום מקסים, אותו יום
שהתהלכתי לתומי בהליכת קפיצה שכזאת, להודיע להם שנשבר לי הזין,
ואני מתפטר. אבל כמובן כפי שחברי הטוב מרפי אומר, בחוקים הכל
משתנה, גם החוקים, ואם מרפי אומר את זה, מי אני שאתנגד?

וכך עברו להם ימים טובים, ימים שבהם אני מבזבז כסף, על נסיעות,
ולא מקבל החזר, ימים טובים בהם אני מבזבז את זמני הלא ממש יקר,
על עבודה, שבה אני מקבל פחות ממינימום, אבל אני לא עומד מנגד
ושותק, אני עושה את העבודה כמו גדול.
מה נשאר? עכשיו אני מניח שאקבל את הכסף, בדיוק כמו בחודש שעבר
לו, אבל הפעם אני לא מתכוון להתעצבן, אמרנו! יש יום יפה בחוץ,
למה להרסו? הציפורים עדיין מזמרות להן, מצייצות להן, ועפות להן
מצד לצד כאילו עשו מופע קרקס שכולו תפארת.
אוף כמה שאני רוצה עכשיו קרקס, כמה שאני כל כך משתוקק לאותו
קרקס אשר חיות קופצות להן מבעד לחישוקי אש, ולפילים אשר מרימים
את רגליהם הקדמיות כשהמאלף מרים את ידו, כל כך בא לי לראות את
זה, זה לא שזה יפריע ליום המקסים שלי, הרי למה שזה יפריע, אחרי
הכל זה לא שאותי אילפו כך שברגע שאוריד את רגלי אקבל שוק חשמל
חזק מספיק שיסביר לי פנים יפות, את פניהם של חיי הקרקס.

אין לי בעיה אפילו אחת, גם כסף קיבלתי סוף חודש שעבר, לא רק
כסף קיבלתי, אלה גם הצלחתי להפקיד אותו, וזה לא היה קשה
במיוחד, רק שאכן מכשיר הפלאפון שלי, כבר לא עובד בגלל שהיה
מינוס, והכסף לא נכנס בזמן בשביל לכסותו, אבל אני לא אתן לזה
להרוס את יומי המקסים.
העובדה הזאת שלקחו לי יותר מידי שעות, יותר מדי כאילו עבדתי
פחות, זה לא יפריע לציפורים הללו לשיר, ולגרום לרוחי לדעוך,
לא. כי זה לא באמת מה שמפריע לי, מה שמפריע לי זה ששבוע הבא
יבואו הגשמים העזים, והרוחות הקרות, אשר יכריחוני להשאר בביתי
הקט, ויעלימו את ענני הנוצה, את העזים, את אהובתי השמש, אשר לה
אני חב את חיי.
זה לא שהכמה מאות שקלים האלה יחזירו לי את נערתי שאהבתי, וזה
לא שהם יחזירו לי את שמחתי שאבדה לי, וזה לא ממש שהמאות שקלים
הללו יתנו לי אושר זמני, או לפחות יתנו לי להרגיש שפחות פה
הצדק נשאר לתומו, באותה עבודה שהחלטתי לעבוד, אחרי זמן כה ארוך
של תקווה למצוא, כי אין לי עוד מה לעשות, אני צריך לחיות בשביל
הציפורים, העננים, השמש, זה הכל בשבילי. ואימי שחונקת אותי
מרוב אהבה, אמרה לי שאין מה לעשות ככה חיים היום, ואם אני רוצה
קרקס אני צריך לעבוד.
אני לא דואג לאמא, אבא דואג לה, תמיד, גם כשאני לא מודע למה
שקורה בבית, הוא דואג לראות אם הכל בסדר עם הציפורים בחוץ, אם
השמש מספיק חזקה להאיר את מרפסת החצר, ולדעת שהעננים עדין שם,
ולא נעלמו ככל דאגותיו לאמא.                                
                             
אחותי אשר החליטה לנסות למצוא דרך חיים דרך הורידים שלי, לא
ידעה שאם שואפים יותר מידי - זה יכול להביא לתוצאות אסון, אבל
לא אמרתי לה מילה אחת, אין לי שום כוונה להרוס לה את היום הזה,
או כל יום אחר, אני מכיר את ההרגשה הזאת, שהיום עבר, ללא
ציפורים מצייצות, ועננים מלטפים, אני יודע.

כל מה שנשאר זה למצוא את האדם שאחראי על המשכורת, ואולי כשאקבל
את המשכורת היום או מחר, או עוד מספר ימים, זה לא חשוב, אסביר
לו שאני רוצה לשים שובך בחדרי, כך שאשמע את ציוצן של הציפורים,
אני מאמין שזה לא יהיה להן טוב בכלוב לכל משך חייהן, אבל יהיה
להן את אור השמש נדמה לי, לא אשכח לתת להן את מראה העננים, את
ליטוף השיכחה, ואותי.