New Stage - Go To Main Page

ראב ברט
/
פארקינסון

בוקר טוב, אמהות, בואו נתאסף כאן כולן בזמן שהילדים משחקים,
ונעשה היכרות, זו שנה חדשה, התחלנו חטיבת ביניים, כולנו באות
מבתי ספר שונים ואנו לא מכירות עדיין, אז בבקשה כל אחת תציג את
עצמה ואת הילד שלה, מהיכן אתן מגיעות לחטיבת הביניים, איזה שבט
בצופים וכמה מילים על הילד. בבקשה, נתחיל מצד ימין, הו, יש לנו
פה אבא אחד, נעים מאד, בבקשה תתחיל.

לעזאזל. עד לרגע זה ישבתי בנחת על הכסא המתקפל שסחבתי מהאוטו
יחד עם הסלטים והשתיה שהאמהות נתבקשו להביא עמן ליום הגיבוש
הכיתתי. שמש נעימה היום בפארק, אבל אני מצאתי פיסת צל מצוינת
והצלחתי להתנתק משאון הלול, על מנת להתרכז בגב של האמא הזו,
הבלונדינית, היושבת על המחצלת לפני. יש מרווח די גדול בין סוף
החולצה לבין תחילת המכנס, ושם מבצבצים תחתוני חוטיני, ימח שמם,
בצבע ארגמני בוהק. מה הדבר הזה, חוטיני, מי טמן לנו פח יקוש
בתחילת המאה ה-21 באופן כה נבזי. ומי הרשה לה בכלל.

לא שהאמא הזו מי יודע מה, מה? מהצד תיכף רואים שזו כוניפה. גם
הבלונד כבר דוהה וחושף שורשים מלבינים. יש לאסור על כוניפות
לענוד חוטיני. וגם חולצות בטן. להעביר מיד חוק בכנסת: "הלובשת
חולצת בטן מעל כרס משתפלת, דינה מאסר שלוש שנים". בכלל, סקירה
מהירה של המצב הבהירה לי מיד על ההתחלה שעדיף לשקוע בספר של
קונדרה שהכינותי מבעוד מועד. עדר של גרנוקים בתהליך התייבשות,
רובן עם כרס מרובת קפלים, שנוצרו מן הסתם בהריון הראשון ואשר
לא הצליחו להתיישר עד עצם היום הזה. תספורות קצרות, מעצבנות
כאלה, מרביתן במכנסי ג'ינס המבליטים למרבה הכלימה את הור ההר.
יש אפילו שתיים שהעזו להידחס למכנסי טרנינג צמודים מאד, בוהקים
בשמש הסתווית הזו, וגורמים לי למחשבות אובדניות.

כשהן מדברות ביניהן, אללי, הן לא מאזינות זו לזו. הן משדרות
בסימפלקס. "שירה כבר חמש שנים בבלט, יש לה תור בשבוע
לאורתודנט, היא תצטרך שנתיים לפחות, ככה הוא אומר, אבל כמה
שתחזיק תחזיק, אני לא לוחצת" - "נטע רוקדת כבר שמונה שנים",
עונה האם השניה בלי להקשיב בכלל, "זה היה מאד קשה בהתחלה אבל
עכשיו היא מופיעה בלהקת אביבי צפרירים והן נוסעות לפולין בשנה
הבאה לרקוד באושוויץ" - "כבר שנתיים אני במכון כושר", עונה
השלישית, "שלוש פעמים בשבוע ספינינג ופעמיים אירובי". אני מציץ
בסנטר המשולש שלה, הרוטט בזמן שהיא מלהגת, ואני מלא תהיות.

"יום גיבוש כיתתי". רק בישראל. אני בכלל נגד כיתתיות. תמיד
הייתי בעד אחדות ושלמות העם. כל ישראל אחים, לא? טוב, נו, חוץ
מהאדומים. אני מסכים. את אלה צריך לגרש ללבנון. היום יקבלו
בראש מבאר-שבע (אכן קיבלו - י.ג.). אבל מה פתאום גיבוש באמצע
הסתיו הקיצי הזה? מי חש בצורך הזה להתגבש, ומה נעשה בגבשושיות
הדביקה הזו לכשתתלכד ותצמית ותצמיח שורש ועלווה. ואיפה משתינים
פה, בכלל, יש שירותים בפארק המחורבן הזה???

כחחחחח, "יש לנו פה אבא אחד". מיד נישאות אלי כל העיניים.
בבירור שערכתי בדיעבד, מסתבר שחלק לא מבוטל מהן גרושות בתהליך
חיפוש מתקדם, מה שמסביר את ניצוצות הטרף שהספקתי לחוש בהם.
האבא הזה בכלל לא רוצה לדבר, לא על עצמו, לא על הבן שלו. הוא
רוצה למשוך אליו את החוטיני. אולי בכל זאת יש משהו מתחתיו,
משהו ששווה לפשק אותו לאור השמש ולהציץ פנימה. האבא מחפש
נואשות בעיניו אבא אחר. יש אוהדי מכבי? קיבינמט, כולן פה
אוהדות קניונים. טוב, טוב, האבא ידבר. לאבא אין ברירה כי
העיניים נשואות אליו. "אני ירדן, אבא של..." טראח ! פריזבי
נוקשה נוחת בעוצמה על ראש השבט השרועה אפרקדן במרכז המעגל. שלל
זעקות וחרפות, מה זה פה, למה אתם משתגעים, מי זרק את זה. האבא
מנצל את ההמולה וחומק אל המעגל החיצוני הנסתר. קונדרה הטוב,
כמה בלתי נסבלת היא הקלות של הגיבוש הכיתתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/12/04 19:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראב ברט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה