הייתה פעם ילדה, חייכנית, היא חייכה תמיד משם היה שמה. היו לה
הורים מאושרים, היו לה חברים שאיתה תמיד, היה לה חבר שהיא
אהבה, והיא הייתה בסדר בלימודים.
אבל אפחד לא ראה אף פעם... שהחיוך של חייכנית עקום... עמוק
עמוק בפנים, היא הייתה כה עצובה, אבל לא ראו על פניה... הרי
היא חייכנית חייכנית אף פעם לא עצובה.
אז נכון יש לה הורים מאושרים, מאוד מאושרים, הם כל הזמן רבים
צועקים עליה והיא סובלת מזה כל-כך, נכון היו לה חברים, והם היו
איתה תמיד, אבל אף אחד מהם לא הבין אותה... לא הבין אותה באמת.
היה לה חבר שהיא אהבה, אבל אולי הוא לא אהב אותה, ככה היא תמיד
תהתה הרגישה שהיא היחידה. היא הייתה בסדר בלימודים, בציונים,
אבל תמיד נטפלו אליה והענישו אותה והיא כל-כך שנאה שהיא התפללה
לאלוהים כל יום שתהיה חולה ולא תבוא לשם יותר.
החיים שלה נראו כל-כך מושלמים מרחוק, כולם אהבו אותה. היא
חייכה תמיד, אבל אף אחד לא הכיר אותה באמת... אף אחד לא הבין
אותה. אף אחד, לא חשב אפילו שיש סיכוי קלוש שחייכנית שבורה,
שנמאס לה לחייך.
יום אחד חייכנית הייתה מאוד חולה, איפה ההורים? נסעו להם...
איפה החבר? נעלם. איפה החברים? גם הם יצאו לאנשהו. חייכנית
נשארה לבד עם עצמה, ככה היא ראתה את חייה, לבד.
היא נכנסה להתקלח, לשטוף פנים, לנסות לשטוף את הדמעות בעיניה.
אבל מיי המקלחת רק הצטרפו לדמעות והגבירו את הכאב. היא הסתכלה
לשמיים וצעקה לאלוהים, אבל הוא לא ענה לה. משום מה אף פעם הוא
לא ענה לה, אולי הוא הפסיק להאמין בה, אולי היא הפסיקה להאמין
בעצמה. היא הסתכלה למעלה וראתה את כל המים נשטפים על פניה היא
הרגישה כל-כך רע, היא פתחה את פיה והתחילה לשתות את המים...
בלי הפסקה היא פשוט הכניסה אותם לגרון, ללא רצון. היא הרגישה
שהיא הולכת להתעלף, אבל היא לא הפסיקה, היא רצתה לראות מה
יקרה, סקרנות. אז היא הוציאה צעקה אחת אחרונה "אלוהים תהרוג
אותי!" והיא התעלפה. מצליל הנפילה הוריה נכנסו למקלחת במהרה
וראו את חייכנית על הרצפה, מדממת בראשה  והיא כחולה מרוב המים
ששתתה. הם לקחו אותה לבית חולים והצליחו להציל אותה. כשפתחה את
עיניה וראתה את הרופאים והוריה עומדים מעליה, המילה היחידה
שהיא הצליחה להוציא זה "למה?" והתחילה לבכות, כעסה על אלוהים
למה הוא לא נתן לה למות!? למה הוא הציל אותה ברגע האחרון?!.
היא סיפרה להוריה שבטעות המים נכנסו לפיה שהיא לא התכוונה,
הוריה הסתכלו עליה במבט מוזר. היא שאלה אותם "אתם לא חושבים
שרציתי להתאבד נכון???". אמא שלה הסתכלה על אביה וחייכה ואמרה
לה בלחש ובקול נעים "מה פתאום? למה שתרצי להתאבד? הרי את
חייכנית!". אביה הוסיף "יש לך חיים מדהימים למה שתרצי לאבד
אותם?" חייכנית, חייכה אליו חיוך מאולץ והסכימה בהנהון. לאחר
כמה שעות באו חבריה לבקר אותה. היא כבר לא חייכה אליהם
כרגיל... ראו על פניה שהיא עצובה, לראשונה ראו את החיוך השבור
שלה, שהוא בעצם לא חיוך בכלל. גם להם היא המציאה משו על זה שזה
היה בטעות. הם הסתכלו עליה מוזר כאילו, כאילו שהם הבינו
לראשונה מה קורה לה בפנים. אבל היא התעקשה ואמרה להם שכלום לא
קרה, באמת. כולם יצאו מהחדר, ופתאום חברה שלה חזרה לחדר...
ושאלה אותה שאלה תמימה "חייכנית, למה את לא מחייכת יותר?"
חייכנית החלה לבכות. חברתה שלא הבינה מה קרה המשיכה "יש משו
מוזר בחיוך שלך... הוא נראה שבור". חייכנית לא יכלה לדבר מרוב
דמעות היא לא האמינה שמישו באמת ראה את זה. "חייכנית... אל
תבכי אני לצידך... אנחנו חברות אמיתיות. אנחנו כמו ארבעת
היסודות. אני איתך במים באש באדמה ואם אי פעם תבוא רוח ותעיף
אותך אני אהיה שם לתפוס אותך". חייכנית התרגשה כלכך... והחליטה
לספר לחברתה את האמת, שהיא ניסתה להתאבד. היא ביקשה ממנה לא
לספר לאף אחד, חברתה עשתה פרצוף מוזר, כמו מתחמק כזה, אבל
הבטיחה שלא תספר. לאחר שבוע חייכנית יצאה מהבית חולים. היא
הגיעה לבית ספרה, וחייכה, כרגיל. עכשיו היא כבר הרגישה פחות
חייבת לחייך. אבל היא עדיין חייכה, חשבה שכלום לא ישתנה, היא
באה לדבר עם חבריה, הם התנהגו אליה מוזר. כאילו שקרה משו מוזר.
כולם שאלו אותה אם היא בסדר ואיך היא מרגישה. "אני בסדר, אל
תדאגו לי... אני חייכנית שכחתם?" ואז קרה הרגע ששינה את
חייה... מישו מן ההמון שהקיף אותה... אמר לה "גם אם את חייכנית
זה לא אומר שאת צריכה תמיד לחייך". חייכנית ניגשה אליו...
הסתכלה בעיניו, והיא ראתה דרכן את נשמתו, היא ראתה שהוא יודע,
יודע את האמת. היא נבהלה כל-כך, פתאום הרגישה כי כולם מקיפים
אותה, ודרך נשמתו של כל אחד מהם ראתה את אותו הדבר, הם יודעים.
היא ניסתה להוציא חיוך אחד אחרון. ומישו אמר לה "חייכנית... את
לא חייבת לחייך תמיד." היא הסתכלה אליו... והתחילה לגמגם "אבל
אבל אתם לא מבינים". על עיניה ראו ניצניי דמעות. היא זרקה את
התיק שלה על הרצפה. והחלה לרוץ, אף אחד לא הבין מה קרה, אבל
חייכנית רצה... היא ברחה...ברחה מהם... כשבעצם זה היה ניסיון
נואש לברוח מחייה. היא הגיעה לבניין גבוה... ועלתה את כל ה-14
קומות בריצה..היא אפילו לא עצרה לנשום, הרי למה היא צריכה
לנשום? היא רוצה למות. היא הגיעה לגג של הבנייין.... וראתה את
כל ההמון מתאסף שם, את חבריה, את האהוב שלה, את הוריה, כולם
עמדו למטה, כאילו חיכו שהיא תיפול. היא החלה לצעוק לאלוהים
שנית, אולי הפעם הוא יקשיב לה, אולי הפעם הוא יתחשב. היא צעקה
לכולם "אני חייכנית אני תמיד מחייכת, חיי מושלמים שכחתם?? מה
אתם יודעים עליי? מה אתם רואים בי חוץ מהחיוך שלי??? איפה אתם
עכשיו? איפה אתם בחיים המושלמים שלי?! אני רואה אותכם... אתם
מחכים למטה... מחכים שאפול, אבל אל תדאגו, גם אם אני אפול,
החיוך שלי ישאר, חייכנית אני.
אמרתם שחברים איתי באש ובמים בארבעת היסודות. לא הייתה אש אז
לא הייתם שם היו מים, אבל הייתם לדקה, הקשבתם לי אפילו?! הייתה
אדמה. ועכשיו באה הרוח ומעיפה אותי למטה... שאני אפול, איפה
אתם?! לא הייתם אמורים לתפוס אותי?! או שאתם אמורים לתפוס רק
את החיוך? החיים שלי לא מושלמים ואף פעם לא היו כאלה, ואיפה
אתם הייתם כדאי להקשיב לי??? אלוהים!! תן לי לחייך באמת! פעם
אחרונה בחיי... אולי כך אהיה פעם ראשונה מאושרת! אלוהים!" ואז
חייכנית נפלה.... מה שמוזר שהיא לא צעקה בנפילה... לא בכתה...
רק הסתכלה למטה... כאילו אל תוך תהום. היא נפלה. גופתה נפלה.
מסביב הכל היה מוקף דם... חבריה והוריה באו והפכו את גופתה...
וראו אותו, ראו אותו על פניה, החיוך היחיד שלה, הראשון והאמיתי
שלה. אולי עכשיו חייכנית באמת תחייך... שם למעלה.