אתה טס לסוף העולם ואני משוגעת.
נכון - אני תמיד הייתי כזאת. וגם אם לא היית טס הייתי נשארת
אותה צנונית מג'וננת...
אבל העובדה שאתה טס לא מקלה עליי במיוחד...

ביום שאמרת לי שאתה טס לקצה העולם לא ידעתי מה אני מרגישה.
כמובן שכאב לי... הטיסה שלך אומרת שמה שיש בינינו ייגמר, וחבל
כי טוב לי.
אבל הקול הפנימי שלי אמר שגם ככה זה היה נגמר, לא?
אל תשתוק לי עכשיו, נו איך אני שונאת שאתה שותק.
זה אחד מהדברים שאתה באמת טוב בהם.
-לשתוק-
אולי בגלל זה אתה כל הזמן עושה את זה.
אני יכולה להשתגע מזה. ואתה יודע את זה.
אז בוא נחזור לנושא של הטיסה...
"כן, לכמה זמן אתה מתכנן לטוס?"
"לא יודע... שנה, שנתיים... נראה איך יהיה שם..."
נו אז מה?
כשכל העסק התחיל בינינו אתה ידעת שאתה טס... אז למה בכל זאת
נתת לעצמך לזרום עם מה שהיה? למה לא עצרת את זה לפני שזה נהיה
רציני?
אולי אם הייתי יודעת לא הייתי מתחילה לראות אותך בתור האהבה
שאני הולכת להחמיץ... אלא בתור סתם חתיך שטס לחו"ל וייעלם לי
מהעיניים.
אבל אתה לא אמרת כלום.
כרגיל שתקת.
שתקת ונתת לי להתאהב בך לאט לאט בידיעה שגם אם הכל יהיה מושלם
ואתה תשאר לצדי לנצח, בכל זאת זה ייגמר.
כמו שיהיה אוטוטו.
כי אני מתגייסת, נכנסת לשגרה של משמעת נוקשה, מדים ויציאות
הביתה פעם בשבועיים.
ואתה... רוצה לחגוג את החיים, רוצה לטוס למשפחה שלך ולטייל
בעולם.
לגיטימי.
אבל למה לא אמרת לי את כל זה לפני חצי שנה...
למה לא חסכת ממני את הכאב הזה שממשמש ובא...?
אתה רואה? כבר עשית אותי משוגעת על כל הראש (לא שהייתי הכי
בסדר לפני כן).
מבולבלת.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה...
כל כך קל היה לי לזרוק הכל ולברוח איתך לקצה העולם.
ואז מה?
אתה חושב שזה היה עובד?
אוף... אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ממך, מהעולם...
אולי זה הכל קורה לטובה,
אולי זה טוב שדרכינו ייפרדו עוד מעט וניפגש רק עוד... מי יודע
כמה זמן...?
אולי.

ואולי לא.
כי בכל זאת, אני מרגישה את הלחי שלי נרטבת מהדמעה הבודדה הזאת
שזולגת מבלי שאני שולטת עליה.