סאגה משפחתית ב- 14 תמונות
הדמויות:
האב
האם - מימי
דוידו - הבן
לילוש - הבת

מעין פתיחה:

(תאורה קרה חושפת במה נקיה מאוד ועליה שתי מיטות, אחת מימין
במה, השניה מן העבר השני. בחזית, ארגז חפצים גדול וישן. מוזיקה
מעוררת חרדה, אי-שקט. על המיטות שוכבות דמויות -האב והאם-
מכוסות. בד בבד, אנו מזהים מתחת למיטות את הבן והבת המזדחלים
החוצה, תוך לחישת הטקסט, לכיוון הארגז וקולם גובר והולך ככל
שהם מתקרבים.)
הבן : הוא נולד באיטליה,...
הבת: הוא נולד ברומא,...
הבן : להורים נוצריים...
הבת: להורים אפיקורסיים...
הבן : כשמוסוליני עלה לשלטון, בשל פעילותה הפוליטית של משפחתו,
הוא נאלץ לברוח מארצו והגיע לצרפת...
הבת: אביו היה רב חובל, וכשהפשיסטים עלו לשלטון, משפחתו לא
נקפה אצבע- הוא נמלט לצרפת בגלל אישה יהודיה, הוריו דרשו
שיעזוב אותה. היא עברה את הגבול והוא בעקבותיה. הם השתקעו
בפאריס והוא למד משפטים. לפני סיום לימודיו פרצה המלחמה,
אהובתו היהודיה עזבה אותו ונעלמה. מרוב צער, הוא התגייס ללגיון
הזרים...
הבן : הוא התגייס ללגיון הזרים ונלחם איתם בכל מערכות מלחמת
העולם השניה, עד המלחמות הקולוניאליות, וכך הוא הגיע בסופו של
דבר למרוקו.
( עתה הם ליד הארגז, ושניהם בצורה חדה פותחים אותו ומחטטים בו
בסקרנות רבה, תוך שהם שולפים מתוכו מיני ניירות, מכתבים
מצהיבים, תמונות ישנות, חפצים אישיים- מדליות, סרטים, כובעים
וכו'. הבן מוציא פתאום ספר דהוי ומאובק)
הבן : זה הספר שהוא כתב! (קורא) "הקסם הסיני".
הבת: קראת אותו?
הבן : כמה קטעים
הבת: הוא היה מוכשר
הבן : היה משכיל, ידע שפות...
הבת: על מה הספר?
הבן : על סין. על תקופת חיו בפקין, בתור נספח צבאי בשגרירות
איטליה...
הבת: (חוטפת מידיו את הספר ונסוגה) שום נספח! הוא ברח מהכלא
הרוסי, שם כלאו אותו שנה שלמה באשמת ריגול לטובת המערב. הם
שברו לו את כל השיניים. הוא ברח בעזרת אסירים סיניים שהעבירו
אותו לסין יחד אתם. (הבן רודף אחריה)
הבן : הוא לא ריגל לטובת אף אחד. לרוסיה הוא הגיע כעיתונאי
מצרפת. הם עצרו אותו בגלל טעות רישום בדרכון. את שיניו הוא שבר
בזמן הבריחה בנפילה מחומת הכלא, יחד עם האף.
הבת: האף שלו נפצע במלחמה מרסיסים שריסקו לו את הפנים, בפשיטת
בעלי הברית לנורמנדי. חשבו כי הוא מת וזרקו אותו על עגלת
גוויות - חבר שלו הבחין שהוא עדין נושם, והציל את חייו. הוא
אושפז כמה חודשים בבית-חולים, שם הוא כתב את ספרו: "הקסם
הסיני".
הבן : הוא כל כך אהב את סין, תמיד ליבו בער מגעגועים לארץ זו:
בתור נספח צבאי, היה עליו להתנהג ללא דופי, אבל הוא נגרר
לסמים, לאופיום, עד שהדבר התגלה - גרשו אותו חזרה לאירופה.
הבת: הוא לא היה נספח צבאי - חבריו מן הכלא הרוסי עזרו לו
להגיע לפקין ושם הוא קיבל חסות ועזרה בשגרירות צרפת. עד מהרה
הוא גילה את סגולות האופיום. הוא כתב על כך שירים רבים וזה
השאיר עליו רושם עז: "לתפוס את הדרקון בזנב". (הם רצים בחזרה
אל הארגז ומוציאים ממנו שלל עיטורים צבאיים ישנים, מדליות
וסרטים צבעוניים)
הבן : כל עיטורי המופת הוענקו לו. ביום הבסטיליה הוא היה מופיע
עם קילו מדליות על החזה.
הבת: את לגיון הכבוד הוא לא קיבל.
הבן : אמת, את זה הוא לא קיבל.
הבת: ובכל זאת, בגיל מבוגר הוא הצליח להקים משפחה,
לאהוב...(הבן ששלף בינתיים מתוך הארגז חבילה של צילומים, מעיף
אותם מעל ראשה של אחותו)
הבת: מה זה?
הבן : תמונות של ילדים מזרעו הפזורים בעולם כולו, אירופה,
אסיה, אפריקה
הבת: שקר ! זה שקר !! (מרימה תמונה-תמונה ומתבוננת בתדהמה) מי
אמר...?
הבן : הוא עצמו.
הבת: שקר, זה שקר !!
הבן : (ניגש אל דמות האב ומסיר מעליו את הכיסוי) שקר?! תשאלי
אותו!
האב: (מזנק ממקומו) כן, ילדים שלי, הייתי בסין, הייתי ברוסיה,
את בדן-בדן, את פר ואת אתונה, טיילתי בגנים אקזוטיים וחציתי
יערות-עד טרופיים, אהבתי נשים, טעמתי סמים, אבל, ילדים שלי, את
אמא, ילדים, את אמא!...
הבן : (אל הבת) ילדים מזרעו, מזרעו!
הבת: די! זה שקר, אני לא מאמינה, אמא! (ניגשת אל האם וחושפת
אותה) אמא!!!
(מוזיקה סוחפת של אקורדיון-ואלס. הבן, בבהלה, מסלק את הארגז,
כשהאם מופיעה בצעדי ריקוד, שמלתה הבהירה עטורה בפרחים
צבעוניים, אותם הבן יתלוש אחד-אחד בזמן המונולוג, ומהם ירכיב
צלב ישו)

משאלת האם - חלום יהודי:

(היא נעמדת במקום בולט בחלל, המוזיקה נמשכת).
האם : רבי אליהו נביא, יא אלוהים, תן לי, תן לי אושר, תו לי
משהו טוב, תן לי מישהו, מישהו שיקח אותי מפה, מישהו שיאהב
אותי, ויתן לי כבוד, מישהו שיודע מה זאת אישה, שיודע להעריך
אישה, מישהו טוב, תן לי! תן לי, תן לי גוי! לא "שלוך" יהודי עם
תרבוש שנופל לו על מצח מלא זבובים, לא משה ולא פנחס - תן לי
ג'אן, תן לי קריסטיאן, גבר כזה לבוש יפה, אלגנטי, עם נימוסים
והשכלה, אי! השכלה, כן, השכלה! איך שזה יפה! ואשב לידו והוא
יגיד לי מה למד, והוא יפתח לי ת'העיניים, והוא יקרא לי בספרים,
והוא יכתוב לי מכתבים והוא יוציא אותי החוצה, לסביבה של אנשים
יפים ומודרנים, ותהיה לי עדנה וגאווה, הא, איזו גאווה: "נא
להכיר את בעלי: קריסטיאן דיפון, צרפתי-מצרפת - לא יהודי".
(המוזיקה נפסקת). יהודים עלובים, מאות שנים הם הולכים בחרא
ונהנים מזה, ומעלים את זה על נס, ושמחים בחלקם, ומה יש להם לתת
לי? ילודה מרובה וחנות גרעינים. מנטאליות כזאת של מסכנים. אח,
גוי! אין כמו גוי, אני רוצה גוי! תנו לי גוי, גוי! גוי!
(מוזיקה - צלילים דומים, ואלס סוחף על אקורדיאון - מוזט - עם
המוזיקה, נכנס האב, בעל הופעה נאה, טיפוס אירופאי, בצעדי ואלס,
כשהוא גורר אחריו בד לבן רחב, שנראה כי נגזר מתוך מצנח - האם,
אף היא רוקדת לבדה עד שהם נפגשים. הגבר מצמידה קרוב לגופו,
ורוקד עמה ואלס חושני.)
האב : (תוך ריקוד עמה) הייתי בסין, הייתי ברוסיה, ראיתי את
באדן-באדן, את פראג ואת אתונה, טיילתי בגנים אקזוטיים, אהבתי
נשים, אבל אתך מאדאם, אתך... (הריקוד נעשה מסחרר עד איבוד
שיווי-משקל, והם צונחים ארצה יחד).
האב : (מתנשף, ובהתרגשות רבה) אני צנחן משוחרר מהצבא הצרפתי-
זהו בד של מצנח ממנו תתפרו לי חולצות. מתי לבוא?
האם : באת מן השמים! (חושך - ספוט אחד, בעל אלומת-אור צרה מאוד
ממוקד על צלב הישו שהבן הרכיב מפרחי השמלה של אמו במרכז החלל.
על תמונה זו, נשמע פיוט יהודי- מזרחי, הולך ומתרחק, ללא
לווי).

המחיר:

(צעקה חדה של האם קוטעת את הדממה. אור מלא חושף את הורי האם -
הם ישוחקו על-ידי הבן והבת - בריב קולני ואלים איתה. באבא
מחזיק שוט בידו, אשתו מתהלכת חסרת-שקט).
באבא: אני יהרוג אותך יא זונה, אני יחנוק אותך, יא ק'חבה, אני
יראה לך מה זה גוי, אני יוציא לך את הדבר הזה מהראש! איזו
בושה! איך את, נכדתו של רב, רוצה להתחתן עם גוי? מה עשיתי,
ריבונו של עולם?!
מאמא: אללה, 'לה, לה', 'לה! תראה את הממזרה הזאת, לא מדברת אף
פעם, תמיד יושבת בפינה, והנה מה שהיא כל הזמן בישלה בראש הרקוב
שלה!
האם : אבא, בבקשה אבא, אל תרביץ לי, אבא, אני רק רוצה שיהיה לי
טוב, תבין אותי אבא, הוא..., הוא אוהב אותי.
מאמא: אוהב?! אהבה? אין אצלם אהבה. הגוים האלה, כל מה שמענין
אותם זה חואה ושואה, אין אצלם "מעשים טובים".
האם : זה לא נכון, אבא,  הוא לא כזה...
באבא: תשתקי, כולם אותו דבר, וגם הוא מקולל (מסתער על בתו ומכה
אותה נמרצות).
האם : אבא! אבא! די, אבא, אל תרביץ לי יותר, זה מסוכן!
מאמא: מה מסוכן? זה מגיע לך, פריחה, את תלמדי מה זה להתלכלך עם
גוי ולחשוב מחשבות לא נקיות!
האם : די, אבא, תפסיק, אבא, תפסיק, אני ... יש לי..... בבטן
(הוא ממשיך להכות) אל תעשה את זה, יש לי בבטן... אבא, אבא,
אני, אני, אני בהריון!! (דממה).
באבא: אני יהרוג אותך!! אני ינקר לך ת'עיניים!!!
מאמא: (נעמדת בדרכו) לא!! עזוב אותה. תן לי לטפל בזה. אם זה
נכון, זה לא ענין של גברים.
באבא: מה יש פה לטפל?!
מאמא: לך! אני מטפלת בזה. (הוא נסוג, מאיים ויוצא. מאמא מתקדמת
אליה ברכות. דיבורה עדין יותר. נוגעת בבטנה ברגישות) את
בטוחה?
האם : כן... הייתי אצל רופא.
מאמא: כמה?
האם : הוא אמר לי שישה חודשים.
מאמא: תראי, יא בנתי, את לא יכולה לשמור את הילד הזה. בואי
נחשוב מה לעשות.
האם : מה לחשוב, אמא? אני רוצה את הילד...
מאמא: מה?! את נפלת על הראש בנתי?! זה אסור. הכבוד שלך, שלנו,
של כולם, הכבוד, מה תעשי עם הכבוד?
האם : אמא, אני פוחדת. מה אני צריכה לעשות?
מאמא: (מובילה אותה אל פתח של חלון) תקפצי.
האם : מה?!
מאמא: תקפצי מהחלון...
האם : אמא, אבל...
מאמא: זה לא גבוה, וזה מספיק בשביל להביא הפלה.
האם : החלון, אבל זה מסוכן...
מאמא: זאת הדרך הפשוטה. יש דרכים יותר מסוכנות...
האם : ואם אני...
מאמא: זה לא גבוה. תקפצי. תקפצי! (דוחפת אותה) יופי!
קול האם: (מבחוץ) אי!
מאמא: מה את מרגישה?
קול האם: שום דבר.(פאוזה).
מאמא: בואי. עוד פעם.
האם : (נכנסת) אני חושבת שזה לא ילך...
מאמא: תקפצי עוד פעם אמרתי לך!
האם : לא רוצה! זה הילד שלי!
מאמא: את רוצה שאבא יטפל בך?! (נגשת לקרוא לאב).
האם : לא, אמא! אל תעשי את זה.
מאמא: (נגשת נמרצות אלי) תקפצי עוד פעם. (דוחפת אותה. היא
קופצת).
קול האם: אמא!
מאמא: איווה? מרגישה משהו! בבטן, בפנים?
האם : (נכנסת, צולעת קלות) ברגל, כואב...
מאמא: מה ברגל? זה יעבור. עוד פעם (מובילה אותה לחלון).
האם : (נעצרת) מספיק עם זה.
מאמא: פעם אחרונה. עוד פעם אחת. קפיצה אחרונה. (מובילה אותה
ו"עוזרת" לה לקפוץ).
קול האם: אי! אמא, כואב לי!
מאמא: איפה כואב?
קול האם: למטה, בבטן. דקירות כאלה...
מאמא: זה כואב הרבה?
קול האם: אמא, יש לי דם.
מאמא: מה? בואי מהר פנימה. (היא ניגשת לכיוונה. האם נכנסת.
שמלתה מגואלת בדם). מסקינה יא בנתי. אין דבר, זה הגורל שלנו,
בואי ננקה את זה. (יוצאת. תיפוף קצוב מלווה את סוף התמונה
וימשיך לתוך התמונה הבאה. נעשה חשוך. מאמא יצאה, האם, גבה
לקהל, פושטת את שמלתה וחושפת חלוק לילה פשוט וזול. את השמלה
המוכתמת היא מעבירה בצורה טקסית לידיו של הבן, באומרה את
הטקסט, המשפט הראשון.)

למה יא בני?:

האם: (בלבוש פשוט מאד) נולדת מתוך הסבל שלי, יא בני, נולדת,
למרות הכל. תודה לאל. אז למה? למה, יא בני, למה לך לשוב לימים
הרחוקים, למה לזכרונות? לא די בצרות ובמכות שלך? למה לגעת
בסחי, להפוך קברים, לעורר זכרונות של כאב, זכרונות של שקרים,
כן שקרים, אמרתי שקרים! לא היה: זה לא היה ככה, היה לנו
טוב...
הבן : אמא אני רוצה לשאול אותך על...
האם: תשאל יא בני! תשאל אותי, מילים-מילים יא בני הרבה מילים
מתגלגלות ולא נותנות לי מנוחה. אבא שלך...
הבן : הוא אהב אותך?
האם: אהב אותי, בטח אהב.(שתיקה)
הבן : כן, הוא אהב אותך. (שתיקה)
האם: הוא אהב את הילדים שלו.
הבן : אותי, הוא אהב?
האם: בטח אהב איזו ש...
הבן : כמה אהב?
האם: מה כמה? הוא אהב!
הבן : הוא תמיד קרא לי עכבר...
האם: (מבליגה, כלא שומעת) הוא לא תמיד, הוא לא ידע איך עושים
ומה כשאוהבים, אבל...
הבן : הוא קרא לי עכבר!
האם: הוא אהב אותך! עכבר? מה עכבר? זה בכלל שם חיבה. (שוללת כל
הסתייגות)
הבן : ביום הברית-מילה שלי הוא זרק עליך פטיש וקרא לי עכבר!
האם: מי סיפר לך שטויות כאלה? הוא לא זרק שום דבר, זה החליק
בידו. (שתיקה)
הבן: החליק בידו, הפטיש?
האם: כן, הפטיש החליק בידו.
הבן: איך החליק אמא, איך ?
האם: מה זאת אומרת איך? החליק  בידו הפטיש, נקודה. (שתיקה) אני
לא מבינה אותך יא בני. (שתיקה)
הבן : עכבר, אמא, מה זה עכבר?
האם:  עכבר זה שם-חיבה, יא בני, תפסיק עם זה.
הבן: עכבר זה שם חיבה?
האם: שם-חיבה יא בני, שם חיבה. (שתיקה)
הבן : כן... הוא אהב אותך, אמא.
האם: אהב אותי, יא בני. (מוזיקה- האם שרה ורוקדת) :
Plaisir d'amour
Ne dure qu'un printemps
Chagrin d'amour dure toute la vie
(הבן יוצא. האב מופיע כשהוא מצטרף לשירת האם)

פלזיר דאמור:

האב : אל תבכי, מימי, כשאני אחזור יהיה לנו יותר טוב, את
תראי.
האם : אני יודעת אבל עוד לא הרגשתי אותך ואתה כבר יוצא...
האב : זה יעבור מהר את תראי, פשוט זאת עבודה עם הרבה כסף.
האם : כן, כן, הכסף, תמיד הכסף, ואתה משאיר אותי חצי-שנה בשביל
עבודה במדבר.
האב : את לא לבד, הבן שלנו אתך.
האם : גם אותו אתה עוזב.
האב : אני לא עוזב אף אחד! אני צריך לעבוד, את לא מבינה !?
האם : אבל אמרת לי שעם ההשכלה שלך אתה יכול לקבל עבודה בכל
מקום, אז למה דווקא שם?
האב : כי שם משלמים הרבה.
האם : זה הרבה זה ?
האב : זה מה שמצאתי.
האם : אז תחפש עוד, בשביל מה למדת כל-כך הרבה?
האב : מימי, את לא מבינה, לא תמיד ההשכלה מביאה כסף...
האם : אז מה היא מביאה, אם לא כסף? מה, אם לא כבוד? מה, אם לא
מעמד? משכורת כזאת כל יהודי היה מקבל במלאח.
האב : טוב, בואי נפסיק עם הויכוח הזה, אני צריך לצאת.
האם : כן, תצא תצא, מה לעשות, זה המזל שלי.
האב : אני אכתוב לך, את תראי שזה יעבור מהר. (הוא נושק לה.
יוצא.)
האם : (חוזרת לשירה) פלזיר דאמור...  

המכתב:

(האם יושבת ליד קערת שעועית ירוקה שהיא מכינה לבישול.)
האם: תכתוב!
הבן : מה לכתוב?
האם: מה, מה לכתוב? תכתוב איך שכותבים בהתחלה.
הבן : " שלום לך יקירי ", זה בסדר?
האם: איך? "שלום -לך -יקירי", מה זה מכתב לעורך דין?
הבן : אמא, ככה מתחילים מכתב כזה, מה את רוצה?
האם: מה, אי-אפשר לכתוב משהו אחר?
הבן : מה למשל?
האם: אני לא יודעת, תגיד לי אתה עוד מילים, אתה בטח יודע, לא?
הבן : אבל אמא אני לא מבין מה את רוצה.
האם: מה יש פה להבין? בשביל מה שלחתי אותך ללמוד, בשביל שתמיד
תגיד לי כל הזמן "לא יודע"? יא "ברל" ! (פאוזה).
הבן : "שלום לאהובי" זה בסדר?
האם: מה? מה זה? "שלום לאהובי"? מה, אני בת 18 בשביל "שלום
לאהובי"? תכתוב "שלום" וזהו.
הבן : בסדר, אני אכתוב "שלום" וזהו. (פאוזה)
האם: ידעתי. ידעתי שאי-אפשר לסמוך עליך, זה המזל שלי, תמיד
עוזרת לכולם, תמיד מוכנה לתת הכל לילדים שלי, וכשאני צריכה
אותך, אתה רוצה להפטר ממני ועושה לי טובות.
הבן : אבל אמא, מה קרה עכשו?
האם: למה אצל כולם זה אחרת, הא? הנה השכנה שלי , גרוטאה כזאת,
לא נותנת אפילו כוס מים כשנכנסים אליה הביתה - יש לה בן, אמא
איזה בן אלוהים, איזה זהב של בחור, הכל הוא עושה לה, ואמא פה
ואמא שם, ו"שלום אמא", ו"מה את צריכה אמא"? ו"למה את לא מחייכת
אמא?" ובאמת הוא צודק, יש לה כל הסיבות לחייך, איזה מזל יש לה.
ואני, שאף אחד לא דואג לי, אתה לא יכול להגיד עלי שאני חמוצה
או משהו כזה, תמיד מחייכת, תמיד שמחה כשאתם באים אלי, אף פעם
לא אומרת מילה על מה שאני עוברת, לא רוצה להדאיג אתכם, תמיד
עליזה, צעירה, שום דבר, כלום (מתחילה לבכות) לא בוכה אף פעם,
דמעה אחת לא ראיתם אצלי, וגם לא תראו אצלי (מפסיקה לבכות) אז
למה, למה שלא תקדישו לי קצת תשומת לב, קצת, אני לא רוצה להפריע
לאף אחד, לא צריכה אף אחד, אבל מה, אי-אפשר לבקש איזה מכתב קטן
שיכתבו בשבילי? אני צריכה לרדת על הברכיים בשביל זה, למה אתה
עושה לי מזה ענין?
הבן : אבל אמא, לא עשיתי שום דבר, על מה את מדברת? אני יושב
פה, מוכן לכתוב כל מה שאת תגידי לי!
האם: כן?
הבן : כן!
האם: באמת יא וילדי, זה נכון, אל תקשיב לשטויות שלי, לפעמים
אני צריכה להוציא דברים החוצה, ככה, כי זה לוחץ עלי, אבל אתה
צודק - לא, אני לא מתלוננת, הילדים שלי עוזרים לי, מסכנים, כל
אחד עושה מה שהוא יכול...
הבן : אמא...
האם: (ממשיכה בשטף הדיבור) מה ואתה, שלשום, לא באת הביתה עם זר
פרחים כזה גדול, וחיבקת אותי ונישקת אותי. לא באמת אין לי
תלונות על אף אחד, אפילו שלפעמים, ככה ...
הבן : אמא, די, לא נגמור אף פעם ככה!
האם: מה קרה? מה יש? אתה עצבני יא בני?
הבן : לא, אבל...
האם: עזוב, זה יעבור, גם אתה תצליח, אני מכירה אותך, אתה אפילו
תעלה על כולם, אין כמו הילדים שלי, באמת אין לי טענות, בסך הכל
החיים פינקו אותי, רק ככה לפעמים, אתה יודע, מדברים, אבל זה
סתם.
הבן : אז "שלום" זה בסדר?
האם: מה "שלום"?
הבן : בשביל להתחיל את המכתב "שלום" זה בסדר?
האם: "שלום" אתה אומר? ...תן לי רגע לחשוב. "שלום", כן...
"שלום", אולי נוסיף עוד משהו, רק "שלום" זה לא... מה אתה
אומר?
הבן : "שלום לך".
האם: "שלום לך"? "שלום לך"... "שלום לך" (מנסה הנגנות רבות של
המילים הללו). "שלום לך!"... "שלום לך!" טוב בסדר "שלום לך" זה
טוב בשביל להתחיל.
הבן : יופי! מה עכשו?
האם: "שלום לך" אמרנו, כן?
הבן : כן...
האם: אז: "שלום לך". "אני מתגעגעת אליך. תחזור מהר" , זה
בסדר?
הבן : בסדר גמור אמא.
האם: "אני מקשיבה בערב, בשעה חמש, ומחכה לשמוע את הרעש של
וספה, ואתמול היה נדמה לי שאני שומעת ורצתי לחלון וזה היה
מישהו אחר." (מבוישת) זה בסדר?
הבן : כן, זה בסדר גמור.
האם: אני לא יודעת, הסיפור של הווספה, אני קצת מתביישת, הוא
בטח יצחק עלי...
הבן : אני לא חושב, זה סיפור יפה אמא.
האם: באמת אתה חושב?
הבן : כן.
האם: אתה יודע מה יא בני? אתה דומה לי.
הבן : (נבוך ונרגן) אמא...
האם: אתה דומה לי, אני אומרת לך, רגשן גדול וזה...
הבן : אמא, די עם זה, אני...
האם: טוב אז זהו. תכתוב בסוף: "תחזור מהר". וגם...
הבן : גם מה?
האם: עוד מילה...
הבן : מה, איזו מילה?
האם: לא... שום דבר... זה הכל.
הבן : טוב, אמא, אני אשלח את המכתב מחר, ועכשו אני צריך ללכת.
האם: רגע, רגע, דוידו, שכחתי בכלל, קיבלתי מכתב מאבא, בוא תקרא
לי אותו.
הבן : מתי קיבלת?
האם: שלשום.
הבן : מה ועוד לא קראת אותו?
האם: איך אקרא אותו? תזהר על המילים שלך, תכף אני אבכה, לא
מספיק כל מה שאני עוברת עלי שאני לא למדתי, אני לא מרשה שהבן
שלי יעליב אותי עם זה...
הבן : אמא, סליחה, את צודקת, לא התכוונתי ושכחתי את עצמי, איפה
המכתב?
האם: (מוציאה את המכתב מכיסה) הנה.
הבן : (פותח - קורא) "לאישתי האהובה, עכשו אני יושב בחוץ ושואף
אוויר צח, הלילה קריר כאן ונעים. אני כותב מתוך געגוע עמוק
לביתי. אני זוכר שנפרדנו בנסיבות לא נעימות, אך הכעס חלף מהר
ופינה את מקומו לזכרונות הטובים ולאהבתי אליך. טוב שקיימות
תקופות של פרידה בחיים כדי להזכיר לנו שלא טוב היות אדם לבדו,
וכי אדם ללא אהבה הוא כמו צמח ללא מים. העבודה פה אינה קשה אך
הגעגועים אליך הופכים את הימים האלה לארוכים... בתקווה כי הזמן
יחלוף מהר אני שולח לך את ברכתי החמה. שלך - בעלך.
האם: (בשקט ארוך) איזה יופי! המילים שלו... הוא כותב כזה יפה,
רואים שזה אדם משכיל.
הבן : כן, זה יפה.
האם: הוא אוהב אותי, אתה רואה.
הבן : כן, אמא.
האם: לפעמים אנחנו רבים, אבל זה תמיד ככה, בכול זוג, תמיד
רבים, כשאוהבים באמת, חייבים לריב, נכון?
הבן : נכון.
האם: והוא, גם כן, כזה קשה, למה רק במכתבים שלו הוא מדבר יפה.
לא, הוא תמיד בסדר, בעצם, אין לי מה לומר, לפעמים הוא קצת
צועק, כי הוא חוזר עצבני מהעבודה, אבל הוא אוהב אותי, אתה
רואה, נכון שהוא אוהב אותי?
הבן : כן, אמא.
האם: גם את הילדים שלו הוא אוהב, נכון שהוא אוהב אתכם?
הבן : נכון, אמא.
האם: מה לבשל לו כשהוא יחזור? (מוזיקה).

שיבת האב העובד:

(התמונה מתחילה עם מוזיקה תוקפנית ואלימה, המלווה תנועה של
פעולות מסוגננות תוך עריכת השולחן. הכל בהול, מהיר אך מדויק
ונקי. השולחן בסופו של דבר ערוך להפליא, חגיגי. המוזיקה נפסקת.
דממה. האם, הבת והבן יושבים וממתינים. נשמעות פסיעותיו של האב
המתקרב. כשהוא מופיע, הם קמים. האם ניגשת אליו ונושקת לו. הוא
אינו מגיב. היא חוזרת למקומה).
האם: הכנתי לך במיוחד את מה שאתה אוהב...
(האב, מבלי להמתין, ניגש לשולחן ונעמד לידו).
הבן : אבא, אני ראיתי, היא עבדה קשה, כל היום, רק בשבילך!
האם: תן לו, יא בני, תן לו, הוא יודע להעריך את העבודה שלי,
הוא אירופאי.
(האב מרים סיר ומריח עמוקות את תוכנו). האם מסובבת גבה לשולחן.
האב, בתנועה חדה מלאה כח, זורק את הסיר על הקיר האחורי, ובאותה
התנופה, הורס את כל מה שהוכן על השולחן. הוא נעמד לאחר-מכן
לרגע, ללא ניע, סוקר את שדה הקטל, ופונה לצאת. הבן ניגש לחסום
את דרכו).
הבן : אבא?!
האב: (מביט, ללא ניע) הא.
האם: עזוב אותו יא בני. זה הגורל שלי. (האב מפלס שוב את דרכו
לצאת).
הבן : (שוב נעמד בדרכו) אבא!!
(לפתע, מצב רוחו של האב משתנה, הוא מוביל ביד את בנו הצידה,
מוציא מכיסו דף נייר, וקורא לו את הכתוב. בזמן הזה, שאר
המשתתפים מסדרים שוב את השולחן, בחופזה וברישול).
האב: (לבנו) תשמע את זה: "אמי היפה בעולם".
הבן : מה זה?
האב: זה שיר. תשמע:
"בביתי היפה, הקירות לבנים
וחדרי הקטן גדוש צעצועים.
אחותי הגדולה מרגיזה לפעמים
ואבא הוא האיש המשחק במילים
ובין אלה תדעו, יקרה לי מכל
אמי היפה בעולם
היודעת תמיד ליבש הדמעות
של הילד הקט השמור בליבה
ולכן ביום זה כתבתי נשיקות
על דף נייר לבן אשלח לה מרחוק."
את השיר הזה תשלח לרדיו, אם יבחרו בו, יקראו אותו ביום האם.
הבן : אבא!? (חושך).

תמונת מצב:

(שולחן ערוך, כסאות מסביב, על משענת כל כסא יהיו מונחים פרטי
לבוש אחדים המסמלים כל אחד מן האורחים: על כיסא אחד כפיה עם
מחרוזת, על כיסא שני, כובע אלגנטי וג'קט, על כסא נוסף כובע
נשים, רחב שוליים ומקושט פרחים בכבדות וכו'. הבן והבת ישחקו את
דמויות האורחים. בקצה השולחן האב ובקצה השני, האם. האורחים
עסוקים כל הזמן באוכל).
האם: הילדים שלי?! אני חינכתי אותם כמו אירופאים: אמא פה ואמא
שם. אצלי מדברים רק צרפתית, אף אחד לא יודע מילה בערבית. אני
זוכרת קצת, ככה מן הילדות, מילה פה, מילה שם, אבל אני לא מבינה
ולא מדברת. אני תמיד הייתי עם צרפתים, הם אנשים  קורקטים עם
פרזאנטאסיון, אלגנטים וזה! טוב, זה ענין של מנטאליות, אני לא
מהיהודים האלה, הזולים, אלה שרוכבים על בוריקו (מחקה) אררר!
יאללה! השלוכים האלה עם הג'לביה וזה, לא לא, אין אצלי דברים
כאלה...
האב: רבותי! יש לי גילוי אישי בשבילכם: (האורחים ממשיכים
לאכול) כתבתי לפני שנה שיר על נפלאות סם האופיום, ושלחתי אותו
לעיתון המקומי.
אורח: שיר?
האב: כן.
אורח: לעיתון?
האב: לעיתון, כן.
אורח: והם פירסמו אותו?
האב: הא... אולי הם יפרסמו...
אורח: מענין... (חוזר לאכול במרץ).
האב: אתם רוצים לשמוע?
אורח: מה? (אוכל).
האב: לקרוא את השיר?
אורח: כן, תקרא אותו (אוכל).
האם: בטח, תקרא אותו!
האב: כתבתי את זה מזכרונותי בארץ סין, מקום כל כך יפה...
אורח: כן, סין, יפה, בהחלט יפה.
האם: תקרא, תקרא!
האב: כן, הנה אני קורא:
"אופיום, אופיום, אופיום
אופיום הוא אופיום
נחש מתפתל בורידי הסגולים
מפעים את לבי בקצב אדמדם
אופיום בחושך, קר ומלוח
ליל שימורים עם שמש עולה...
האם: איזה יופי! איזה מילים! (לאורחים) נכון זה יפה?!
האב: עוד לא סיימתי....
אורח: זה נחמד.
האם: זה מאד, באמת זה יפה, אי! איך אני הייתי רוצה לדעת לכתוב
גם דברים יפים כאלה, עם מילים ארוכות, ומשפטים קשים כאלה, אי,
אי, זה כל כך יפה. ולמה לא שמו את זה בעיתון? למה? כל האחרים
הם יותר טובים ממך? גם כן "מזר'ובים", רק מזל אין לי, עד שיש
לי בעל משכיל וכותב כזה יפה, ואי-אפשר לקבל מזה שום דבר. אז
תשלח להם עוד פעם.
האב: (בחיוך רחב של סיפוק עצמי ) יש לי גם מאמר על המשחקים
הפאן-ערבים.
האם: אני אוהבת לשמוע את המילים שאתה כותב...
האב: גם אותו שלחתי לעיתון השנה: "אחרי המשחקים האולימפים,
משחקי אסיה, הנה לפנינו המשחקים הפאן-ערבים" (הבן והבת מוציאים
כסא-כסא ונעלמים יחד עם "האורחים". נותרו על הבמה האב והאם
לבדם). "גאוניות ותושיה חברו יחד במאמץ אדיר על מנת להקים מפעל
ספורטיבי חדש בעולם אכזר זה ולהעלות על המפה את היחודיות של
הספורטאים הערבים..."
האם: אוח, זה חכם כל כך, אני לא מבינה את כל המילים האלה, אבל
זה כל כך יפה.
האב: (לאם) את חושבת שהם הבינו משהו?
האם: הבינו? בטח הבינו. לא ראיתי איך הם הסתכלו עליך בהערצה
כזאת!
האב: את צודקת, בפעם הבאה, אקרא להם עוד מאמר על המצב הכלכלי
ביבשת אפריקה.
האם: על המצב... זה עוד אחד ששלחת לעיתון?
האב: עוד לא, אבל אולי אני אשלח.
האם: תשלח. בטח שתשלח! אני אדבר עם מאייר הבן-דוד שלי, הוא
עובד בעיתון, שיסדר לך משהו.
האב: כן, שמעתי על הבן-דוד שלך, עוד אחד שהבטיח, ומיהו בכלל
שם?
          אין לו השפעה על מערכת העיתון, אז מה הוא יכול
לעשות?
האם: מה אין לו השפעה? הוא עובד בעיתון, הוא מכיר את המנהל אז
הוא יכול להכניס לו מילה.
האב: טוב, מה את מבינה בכלל בענינים האלה?
האם: מה זאת אומרת? אני מבינה כמוך בדיוק, מה יש פה להבין?
האב: את לא מבינה כלום. הבן דוד שלך הוא פועל דפוס בעתון ואין
לו שום קשר עם מערכת העיתון, הוא לא יכול לסדר לי שום דבר, אז
שיפסיק לבלבל את המוח.
האם: איך אתה מדבר על מאייר, הבן-דוד שלי? הוא מנסה לעזור לך
ואתה מזלזל בו?
האב: מי פה מזלזל במי? הוא חושב שאני לא יודע איך עיתון עובד?
האם: כן, כן, אתה יודע, הכל אתה יודע, כן, אתה חכם, אתה משכיל,
ומה יוצא לך מזה? הא? הבן-דוד שלי, הוא פועל דפוס, נכון, אבל
הוא מרוויח כפליים ממך.
האב: גם אני יכלתי להרוויח כמוהו עם עבודות שחורות בלילה.
האם: יופי! אז תעשה משהו מעצמך, תדפוק קצת על דלתות, צא
מהפאסון המכובד הזה שלך יא מיסיה לה פרנסאווי!
האב: את רואה, אפילו שיחה פשוטה ותרבותית אי-אפשר לנהל אתך,
הכל אצלך נגמר עם לכלוכים.
האם: מה, זה לא נכון? מה אתה נשאר בבית עם הניירות שלך? למה
אתה לא הולך בעצמך ממשרד למשרד ומציג את עצמך? עם פריזאנטסיון
כמו שלך, מיד מדברים אתך אחרת, מיד יתחשבו בך, מה איכפת לך?
למה אתה אוכל את עצמך בבית? למה אתה משתגע מקנאה שאחרים, פחות
טובים ממך, מצליחים? למה...
האב: תסתמי כבר את הפה!
האם: מה אני אמרתי?!  למה אתה כועס?
האב: תפסיקי עם העצות הטובות שלך.
האם: נכון, עצות טובות. אני לא צודקת?
האב: טוב, טוב, את צודקת, עכשו תעזבי אותי (הוא קם ופוסע ללכת,
היא דולקת אחריו).
האם: מה "תעזבי אותי", למה אתה תמיד מסרב לדבר איתי ישר בפנים,
אתה תמיד בורח ממני? אני מפחידה אותך? (אוחזת בידו).
האב: (חומק) אני הולך לישון (יוצא,  טורק את דלת חדרו, ונראה
שוכב בבגדיו על מיטתו - מלבד הדלת, הרעשנית מאד בכל טריקה, דבר
אינו תוחם את חלל החדר).
האם: (ניגשת אל הדלת ופותחת אותה, מדברת מבחוץ) איוה! התחלנו!
האדון עייף, האדון רוצה לישון. למה, תגיד לי: מה אתה כל-כך
עייף? מה אתה עושה כל היום? אתה הולך למשרד, על-יד הבית, וחוזר
הביתה, לא ספורט, לא משחק עם הילדים, לא יושב קצת עם אשתך או
לוקח אותה לאיזו מסעדה או לסינמה לראות מרלון ברנדו או ריטה
היוורט, ואחר-כך יושבים בבית קפה, ושותים משהו חריף וצוחקים
(הוא קם, ניגש לדלת וטורק אותה בחוזקה). הא! שאלוהים יסגור לך
את העיניים! אף פעם לא ראיתי גבר כזה, כל הזמן עייף, כל הזמן
סוגר את עצמו בחדר (פותחת שוב את הדלת) אתה שומע אותי?! קום,
תעשה משהו, כמה אתה יכול להחזיק ככה? ואם אתה באמת מרגיש עייף
כל הזמן, אז אולי אתה חולה או משהו, וצריך לראות איזה דוקטור,
שיעשה לך בדיקות, שיתן לך ויטמינים, זה לא בריא להשאר ככה.
(הוא שוב סוגר את הדלת בטריקה). ככה?! שכולם יסגרו לך בפרצוף,
כמו שאתה עושה בעצם כל הזמן לעצמך. מה אתה חושב לעצמך? (פותחת
לו שוב את הדלת). אתה שומע אותי? כי אני רוצה שתשמע אותי. לי
אתה לא תסגור את הדלת, אתה לא תברח כל הזמן לפינה שלך. כמה זמן
עוד אפשר להמשיך ככה? הא? מה אתה חושב? הם לא רואים השכנים? הם
לא מבינים האנשים? אפילו הפאטמה מבינה מה הולך פה. בבוקר כשהיא
מסדרת את הבית, אני רואה בעיניים שלה: הנבלה הזאת, היא מבינה
הכל, היא יודעת מה קורה פה: "מסקינה", היא אומרת, "אין לה מזל
לאישה הזאת, כזאת טובה, כזאת יפה, נתנה לו ילדים יפים ובריאים,
ומחזיקה את הבית שלה, הכל נוצץ, ומה שהיא לא עושה לו לגבר הזה,
איזה אוכל עם רוטב ותבלינים ובישולים כל היום, ושולחן כזה מלא
בתבשילים מכל הסוגים, ומה הוא נותן לה? כלום. קלאווי! הוא צועק
עליה, ומדבר איתה כמו לכלבה, הוא מקלל אותה וגם כן, אלא אין
ז'י: הוא לא מנייק אותה" מה אתה חושב היא לא רואה כשהיא מסדרת
את המיטות? אפילו פעם היא אמרה לי רמז וצעקתי עליה, אבל בסוף
לא יכולתי להתאפק ובכיתי, והיא הביאה לי כוס מים ושמה לי מלח
ביד ואמרה לי: "לה, יא להלה, אל תבכי, רק תתני לו לשתות מים עם
מיץ סרפד וכפית דבש, ואת תראי אותו איך הוא יבוא עליך בלילה".
ואני אמרתי לה: "סירי פחאלק יא פטימה", ולא דברנו על זה יותר.
(הוא שוב טורק את הדלת. היא מתהלכת אנה ואנה). ומה? הלכתי,
וחיפשתי סרפדים כאן בוואדי, ופצעתי את הידים שלי עד שלא הרגשתי
את האצבעות והבאתי חבילה גדולה הביתה ושמתי את זה בסיר גדול עם
מים והרתחתי אותם ועשיתי מזה מיץ שהכנסתי לתה שלך. (פותחת לו
את הדלת) ואתה שתית את זה, שתי כוסות אפילו, וחיכיתי כל הלילה
ושום דבר לא קרה. בעיניים שלי שכך עשיתי וכך זה היה, ולא היה
כלום, ובבוקר אפילו כמעט רציתי להרוג אותה הפאטימה המסריחה.
והיא הסבירה לי שאם שותים יותר מדי מזה, אז התוצאה יכולה להיות
בדיוק הפוכה, ואז הבאתי לך עוד פעם, בדיוק בכמות שהיא אמרה לי
לשים בכוס, ואתה זרקת לי את זה בפרצוף. אז מה אני צריכה לחשוב
עכשו על אחד כמוך? הא? יאלה, יאלה! עם כל המניירות שלך עם
האחרים של מיסיה מכובד "ובונג'ור" פה, ו"קומן סה ווה" שם, אני
אי-אפשר לעבוד עלי. אתה, חביבי, אתה לא גבר.
האב: (מופיע בזעם) את תסתמי את הפה שלך, את שומעת? את לא תגידי
לי שאני לא גבר, ברור לך?!! (מרים חפץ בכוונה להרביץ לה). אני
לחמתי נגד הגרמנים בנורמנדי, את שומעת, אני הייתי צנחן והרגתי
גרמנים במאות והיו כמה שאפילו דקרתי במו ידי והדם לכלך אותי
ועם כל זה, את תגידי שאני לא גבר? למה את גבר את? את אשה את?
את בן-אדם בכלל? את סתם חיה פרימיטיבית, בורה סתומה, בלי בית,
עם הורים עקומים, אחת שהרמתי מן האשפתות! את שוכחת שהוצאתי
אותך מן הזוהמה, מן הסביבה העלובה של המלאח?
האם: אתה לא תעליב אותי!!...
האב: אני לא מעליב אותך! אני אומר לך את האמת בפנים. מה את
היית לפני שהכרת אותי? כלבה מסריחה ועניה, בוערת מקנאה, מנסה
בכל מחיר למצוא מפלט אל החברה האירופאית. ומה את עכשו? אותו
הדבר. נשארת כפי שהיית כי את סתם יהודיה מסריחה מגזע נחות שלא
מסוגל להחלץ ממצבו העלוב.
האם: שלא תקלל אותי, אתה שומע? לי אתה לא תגיד יהודיה
מסריחה!!
האב: מה נעלבת לשמוע את האמת כלבה יהודיה? אז הנה אני יכול
(עתה שניהם מדברים ביחד בלי להקשיב לדברי השני) להוסיף עוד כמה
דברים: את חושבת שאני התרגלתי לכל המנהגים הברברים שלכם? עוד
לא התאוששתי מן הטקס האכזרי הזה של חיתוך הערלה לבן שלי ומה זה
הקרשים האלה שאת מגישה לי לאוכל במקום לחם בפסחא שלחם, הא? וזה
לא אכפת לך שאני מקבל מזה כאבי בטן, את כנראה מתכוונת להרוס לי
את הבריאות. ומה זה כל הסיפורים האלה שלא להדליק אש, ולא זה
ולא זה ומה לא?! את הרי אמרת לי: "אני לא עושה כמו היהודים,
אני מודרנית, אני אירופאית, אין אצלי מנהגים דתיים" שקרנית!!
האם: (בזמן שהוא אומר את הרפליקה הקודמת בהמשך לרפליקה האחרונה
שלה) חחחחה! צורה לך! אתה לא רואה את עצמך. מה, אני לא יודעת
מאיפה אתה בא? אתה פרנסאווי אתה? קלאווי-פרנסאווי! אתה בעצמך
בא מהזבל הרקוב של איטליה, אתה וכל השפחה שלך שתשרפו אמין,
כולכם סיציליאניים אספסוף, עקומים אחד-אחד, מה אתה יודע על
אירופאים אתה? עשו לך טובה וקיבלו אותך בלגיון הזרים בצרפת
ואנחנו יודעים בדיוק מי הולך לשם: כל הזבל שאירופה מקיאה
מגיעים לביוב הזה שקוראים לו לגיון הזרים. אתה מודרני אתה?
יופי על המודרני! אתה בקושי יודע איך לאכול עם מזלג. דווקא
מתאים לך לאכול עם מקלות סיניות. היית צריך להשאר בסין, שם
מקומך. רק מניירות, הכל מניירות אצלך, ופוזות, הא כן! את זה
אתה יודע לעשות, ולהתחנף לפטרון שלך כן! חתיכת ספגטי מתדלדל,
זה מה יש לך בין הרגליים. (שניהם, משני עברי השולחן עם כסאות
מורמים, מאיימים להכות זה בזו. הוא רודף אחריה ומפיל אותה. היא
צורחת:)
האם: ילדים, הצילו!!! הוא הורג אותי!!!
(הוא זורק בכח את הכסא אל הקיר ונעלם חזרה לתוך חדרו תוך טריקת
הדלת. הטריקה עצמה היא אות למוזיקה-אקורדיאון-MUSETTE-כמקודם,
סוחף ומלא חיים. הבן והבת נכנסים - בריקוד - מיד ומסדרים את
החדר, עורכים שולחן לקבלת שבת, מפה לבנה, נרות עם פמוטים,
מדליקים את הנרות. מאחור, בעומק הבמה, באור חלש, זוג רוקד, האב
והאם. פייד איטי של האור - חושך. בצד ימין בעומק הבמה ניצתת
סיגריה: האב צועד לעבר השולחן ומתישב. האור עולה עדין וקר).

ליל שבת:

(כולם נכנסים ומתישבים סביב השולחן. האב ממשיך לעשן, ראשו שמוט
כלפי מטה לעייפה, הוא לבוש גופיה פשוטה, מרושל-מה. כל השאר
לבושים בבגדי שבת. תנועות מהססות וחוסר שקט סביב האב).
האם: (בלחש לבנה) למה אתה מחכה?
הבן : לא רוצה.
האם: מה קרה לך? תתחיל כבר!?
הבן : (חזק) לא רוצה! (האב מרים את ראשו. כולם קופאים).
האב: מה עם האוכל?
האם: (קמה, ממלאה כוס יין): "יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל
צבאם" (פאוזה. הבת קמה. האב ממשיך לעשן). "ויכל אלוהים ביום
השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
ו... ו..." (אינה זוכרת).
הבן : (קם ומניח מפית-שולחן על ראשו): "ויברך אלוהים את יום
השביעי ויקדש אותו כי..." (האב קוטע את הברכה בחבטה חדה על
השולחן).
האב: לא! אתה לא תעשה את זה!! (מביט באם). מה עם האוכל?!
(הילדים התישבו. האם ממשיכה לעמוד. איננה מביטה בו).
האם: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות" (פאוזה.
מרימה את הכוס). "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, בורא פרי
הגפן. אמן."
(פאוזה. הילדים טועמים מן היין. הכוס עוברת לידי האב. הוא מניח
אותה על השולחן).
האב: אני רעב. (האם יוצאת וחוזרת עם סיר מרק. מגישה). (לבן)
אתה מרגיש קרבה לברכות האלה?
הבן : מה זאת אומרת קרבה?
האב: אתה מזדהה עם זה? אתה אוהב את זה? (דממה. האם מתישבת
לאכול).
הבן : אני... זאת אומרת... אמא אוהבת, אני...
האב: אני יודע שאמא אוהבת את זה, אבל אתה אוהב את זה?
האם: תעזוב אותו, תן לו לאכול.
האב: (מתעלם מדבריה) אז מה, כן או לא? אתה מפחד פה ממישהו? אתה
אוהב את זה או לא?
האם: (קמה פתאום) ילדים, יש משהו שאני... שאנחנו צריכים לגלות
לכם... (מביטה באב). אנחנו...
האב: לא עכשו, מימי, זה לא הזמן לדברים כאלה.
האם: אני רוצה עכשו. אני לא יכולה יותר לשמור את זה בבטן. אני
רוצה לגמור עם זה ולחתוך. (פאוזה). ילדים: אבא ואני... לא
רוצים יותר... לחיות ביחד. (הוא כובש את פניו בידיו, מביט לתוך
הצלחת). אנחנו רוצים להפרד. בשביל זה אנחנו צריכים להתגרש.
(שקט. הילדים בתדהמה).
האב: (באותה התנוחה) למה עכשו, למה?
האם: אני לא רוצה יותר לדחות את זה. אתה כל הזמן מדבר על זה
אבל כשצריך לעשות, אז אתה בורח.
האב: תעשי מה שאת רוצה בעצם מה אכפת לי.
האם: אנחנו מתגרשים, ילדים. זאת אומרת: כל אחד יחיה ויגור
במקום אחר, בבית אחר ויחיה את החיים שלו. אנחנו רק צריכים לדעת
משהו, על מה שאתם חושבים, כי ככה אנחנו הסכמנו בינינו. מה שאתם
תרצו, אנחנו נכבד, זאת אומרת... (לאב) תעזור לי...
האב: את התחלת עם זה, תסתדרי לבד.
האם: (לבן): דוידו. אם אנחנו נפרדים, עם מי אתה רוצה להשאר?
הבן : אני? אני לא... אני רוצה עם שניכם, אני...
האם: אי-אפשר עם שנינו. אתה צריך להחליט עם מי אתה רוצה לגור,
לחיות, עם אבא או עם אמא.
הבן : אני... אני לא יודע...
האם: תחשוב על תשובה. (לבת): ואת, לילוש. עם מי את הולכת?
הבת: אני לא יכולה לענות לך.
האם: את חייבת לענות. את רוצה שאנחנו נחליט בשבילך?
הבת: אבל אני רוצה להיות עם שניכם. אני אוהבת את שניכם,
אני...
האב: (לבת) גם את התחלת לגמגם כמו אמא שלך!?
האם: תחליטי עכשו עם מי את רוצה להיות?
הבת: עם שניכם...
האם: לא!! עם מי?!
הבת: עם... את... אתך אמא.
האב: (מחייך קלות) זהו זה. (לבן) ומה אתך? החלטת כבר?
הבן : אני חייב להחליט?
האב: מה זה יעזור לך לחכות? אתה בטח יודע עם מי תרצה לחיות.
הבן : אם לילוש הולכת עם אמא, אז אני חושב...
האב: שגם אתה עם אמא.
הבן : אולי...
האב: יופי! אתה רואה שאתה יודע להחליט. ככה יותר טוב. באמת עם
אמא יותר טוב. אני לא ציפיתי למשהו אחר. ידעתי שתרצו לאמא. כן,
ילדים טובים.
הבת: אבא.
האב: כן לילוש?
הבת: אתה תחיה לבד?
האב: מה את דואגת? תמיד הייתי לבד. אני רגיל לזה. טוב לי עם
זה. (כובש את פניו. מבטו מכונס לתוך הצלחת).
הבת: (ניגשת אליו, נוגעת בכתפו) אני רוצה שתדע...
האב: (ברכות) לא, אל תתנצלי. אני מבין. חשבתי שזה יהיה...,
אולי שתהיו יותר... אבל גם כך אני מבין אתכם. זה בסדר. לכו
לישון. (הבן רוצה אף הוא לגשת לאביו, אך הבת עוצרת בעדו
ומובילה אותו החוצה. שניהם יוצאים). (פאוזה).
האם: אתה רוצה עוד מרק? (הוא מעביר את צלחתו אליה באיטיות. היא
מגישה לו מרק, ושניהם אוכלים. קולות בודדים של נקישות הכפות
בצלחות. היא אוכלת ישר מן הסיר ומבטה נעוץ בו. הוא שותק, מכונס
ומרוכז בצלחתו. האם קמה, מדליקה רדיו, ומתישבת חזרה).
קול הרדיו: "...ולכל המשפחה. תודה רבה לג'אן מרסיה על הגלויה
היפה. ועתה, שוב, לכבוד, יום האם, אותו אנחנו חוגגים היום,
לתוצאות תחרות שירי הילדים: במקום הראשון זכה השיר: "אימי,
היפה בעולם", שנשלח על-ידי הילד: דוידו גאלוני."
האם: דוידו? הבן שלי? (האב לא עונה. היא נגשת לרדיו ומגבירה).
קול הרדיו: והרי השיר: "אימי היפה בעולם"
"בביתי היפה, הקירות לבנים
וחדרי הקטן גדוש צעצועים
אחותי הגדולה מרגיזה לפעמים
ואבא הוא איש המשחק במילים
ובין אלה תדעו יקרה לי מכל
אימי היפה בעולם
היודעת תמיד ליבש הדמעות
של הילד הקט השמור בליבה,
ולכן ביום זה כתבתי נשיקות
על דף נייר לבן אשלח לה מרחוק."
עד כאן השיר. ולבקשתו של דוידו, נשמיע את השיר האהוב על אימו:
"עלי שלכת - לה פייה מורטה" בביצועו של איב מונטאן. (השיר
מתנגן, האם חשה אי-נוחות. תנועה עצבנית, כשבסופו של דבר היא
סוגרת את הרדיו - חושך. -בחושך, מחברים את שתי מיטות ההורים
לכלל מיטה זוגית -)

לבד:

(אור חלש מגלה את הבן, קורא בפינה אחת, הבת עסוקה בכתיבת מכתב,
האם בתנועת הלוך ושוב, עסוקה בעבודות נקיון וסדר בבית. האב
בתנועה מקוטעת, חסרת שקט, ללא רצף הגיוני).
האב: (קם, מעביר אצבעותיו בשערו ומתישב, זאת בתנועה אובססיבית
כמה פעמים). צריך לזכור, כן, לזכור! הוא לא נכנס פנימה, אני
דחפתי אותו. בום! איזה רעש! וריח כזה של שרוף. כאן, פנימה בתוך
החזה... מגרד, בפנים מגרד. גזים! גזים! גזים! גזים! אחטונג!
ATTENTION פדרה!! (מתהלך אנה ואנה). כן המפקד! (שר) "בלגיון
הזרים - הגברים הטובים". (פאוזה בדיבור, התנועה אינה פוסקת).
הבן: (קם וניגש בעדינות לאביו) אבא, בבקשה בשקט, אני לא מסוגל
להתרכז, יש לי מבחן מחר. (כולם מביטים אליהם - הבן חוזר
למקומו. התנועה מתחדשת).
האב: (לאחר הפסקה, דיבורו לא ברור, מטושטש מה) ... את כל
השיניים. הנה כאן: הם שברו לי. חשבו שאני מרגל. היה כתוב
בפספורט שלי: דובר אנגלית, צרפתית, איטלקית ולא רוסית. הם רצו
לגמור אותי. ברחתי. אופיום. אי פקין. טה-רה-רה!!! בוף!! כאן,
כאן בצד ימין על הראש, אני מרגיש משהו רך, זה לא דם, זה...
(עתה בגאווה עצומה) רופאים אמריקאים טיפלו בי. אח! כל הכבוד
לבחורים! במקום שנעלם הראש, הם סתמו לי עם פלטינה (פתאום הוא
צונח ומתישב, אוחז את ראשו בידיו) כאן שוב, כאן, זה לוחץ, הם
אמרו לי, הם אמרו לי, עוד פעם אחת, עוד שאיפה אחת, הגזים יקחו
אותך. אצלך המלחמה הסתיימה, והעין שלי, העין שלי, העין תלויה
על הלחי, מתנדנדת, אדום אדום ואוויר, אוויר, אוויר! (זהו האות
לו ולכולם להתרוצץ בחלל על מנת לאתר את מקום המצאו של המשאף
שלו, להרגעת התקף האסטמה. המולה רבה).
הבן: איפה זה לעזאזל! למה הוא תמיד מחביא את זה?
הבת: (אותה התנועה) יום אחד הוא ייחנק באמת מזה.
הבן: אבא, איפה שמת את זה בפעם האחרונה.
האם: (היסטרית) הוא לא מבין אותך. הוא לא יכול לענות לך, מה
אתה מנסה לשאול אותו?
הבת: אבל הוא דיבר, הוא סיפר משהו קודם.
הבן: (הופך את הכל בחיפושיו) זה לא הזמן לוויכוחים. צריך למצוא
את המשאף. הוא נחנק.
הבת: (הולכת לאב היושב במצוקה על הרצפה) אבא! אוויר, אבא.
תנשום, תנשום! הנה ככה. כמוני. אני אנשום כמוך. עכשו אני לוקחת
אוויר. אבא! אמא, הוא נחנק, הוא לא מצליח להוציא אוויר!
האם: הנה! רגע. מה זה שם, מתחת למיטה? כן! הנה. (לבן): תן לו.
ממני הוא לא יקח. (הבן לוקח את המשאף, ומגיש אותו לאביו בפה
לאחר כמה שניות ניכרת הקלה בנשימתו. המתח יורד).
האב: לילוש.
הבת: כן אבא.
האב:תכיני לי (מתנשף) תכיני... משהו חם (נשיפה) לשתות.
הבת: טוב אבא.
האב: דוידו...
הבן: כן, אבא!
האב: תקרא לכומר.
הבן: למי?
האב: (מתנשף) לכומר (שואף כמה שאיפות מן המשאף).
הבן: למה לכומר?
האם: הוא רוצה את ברכתו לפני שהוא יעלה לשמיים.
האב: אל תצחקי (נושם) עלי. לא ברגעים כאלה.
האם: (בנימה שקטה, מנסה להרגיע) אז מה יש ברגעים האלה? אתה כבר
עברת הרבה רגעים כאלה... אתה כבר רוצה למות? (בחיוך) למה דווקא
היום? (הצידה) איך מתגרשים מדבר כזה?
הבן: אמא, שאני אקרא לכומר?
האם: שום כומר. (לאב) אנחנו לא מוותרים עליך כל-כך מהר. אתה
כבר רוצה לברוח מהצרות? מהחיים?
האב: תתקשרי לאחותי גם. תגידי לה לבוא.
האם: (ספקנית) מה אתה מרגיש? למה אתה מפחיד אותנו. המחלה שלך,
אני מכירה אותה. היא תקבור את כולנו, רק אותך לא.
האב: אני מרגיש שזה הסוף, מימי. זהו זה. אין לי כח. אני מרגיש
שזה בא - חולשה כזאת... גם המשאף, הוא כבר לא עוזר.
האם: באמת? בלי המשאף לא היית יכול לומר אפילו מילה אחת! עוד
איך עוזר! יאלה-יאלה, תפסיק עם ההצגות האלה. (עושה סימן לבתה
להזדרז).
הבת: (נכנסת עם כוס תה חם) אבא. התה שלך. (מגישה לו. הוא שותה.
כולם סביבו. הוא נרגע - חיוך מבויש על פניו. צחוק הולך ומתפשט
בין כולם).
האם: כומר!? כומר, הא?! יא וואלד חרם!! שאני אמות !!! (צחוק
כללי - ורגיעה)
האב: דוידו.
הבן: מה אבא?
האב: בוא תלווה אותי למיטה. (האב הנתמך בבנו ניגשים לחדר
השינה. צלילים בודדים מלווים את פסיעותיהם. תאורה בפוקוס חלש
על המיטה).

חלום:

(האב והבן שוכבים זה ליד זה במיטה אחת. לילה.)
האב: אני אחזור לשם בקרוב. אני רק מחכה לכמה תשובות מעתונים על
המאמרים שלי. מספיק שעורך אחד יחליט לפרסם, ואז כולם יתנפלו
עלי ויחטפו את כל מה שיש לי במגירה. ואז: הכסף! הם ישלמו לי
והרבה. ומי שלא ישלם את המחיר, אני מעביר את הבלעדיות לעתון
השני. אני מכיר את המשחק הזה. אני לא נולדתי אתמול. אני יודע
בדיוק מה לעשות כדי לקבל את המגיע לי. ובשביל מה כל-כך הרבה
כסף, תשאל אותי? מה אין לי כל מה שאני צריך? יש לי! אז מה?
סין, ילד, סין, לטוס לפקין, לעולם הקסום והמאיים הזה. את כל
נשמתי השארתי שם. אין יופי אלא בפקין. האוויר, הנוף, האנשים
המיוחדים, אפילו לאורז שם יש טעם שונה, משונה, המזכיר איזה
מאכל מילדות מתוק ורך. אני אחזור לשם, אולי אספיק עוד לטעום
באופיום, בלי להתמכר לזה, רק: "לתפוס את הדרקון בזנב" ולעוף
איתו לכמה שעות. הנה: היום כתבתי עוד פרק לספר שלי...
הבן: "הקסם הסיני"?
האב: כן, הקסם... יצא לי כמו שיר, רוצה לשמוע?
הבן: כן, אבא.
האב: (מוציא מכיסו דף נייר מקומט). הנה זה פה... "הסינית
השחורה", זה השם של שבחרתי,  יפה לא? (קורא) "בקצה הרחוב
הסואן, היא עמדה
שמלת משי אדומה ורכה ליטפה את גופה הזועק את יופיו
רגלי הכושלות הובילו אותי אליה דרך ההמון
היא הייתה כאן, לידי.
נשמתי את ריחה העדין
שתקתי, היא שתקה.
"אל תאמר מילה" היא אמרה, "אני יודעת".
(מביט בבנו: הוא נרדם. מעיר אותו). היי! תתעורר.
הבן: מה...?
האב: נרדמת. אתה לא רוצה לשמוע את הכל?
הבן: מה? ...הא, כן ... אני רוצה, תמשיך.
האב: מתי נרדמת?
הבן: הא... אני לא זוכר...
האב: באיזה קטע? עד איפה שמעת?
הבן: אני לא זוכר...
האב: טוב אז אני אקרא לך מן ההתחלה. אבל זאת הפעם האחרונה. אם
תרדם שוב, אתה תפסיד, תקשיב עד הסוף, זה חזק, אתה תראה: "אל
תאמר מילה, אני יודעת", אח! אני אוהב את זה!
הבן: בסדר אבא... אני מקשיב.
האב: "בקצה הרחוב הסואן, היא עמדה, שמלת משי אדומה ורכה ליטפה
את גופה הזועק את יופיו..."
הבן: אבא, אני עייף, אני מצטער, קשה לי להתרכז...
האב: הנה, אני מסיים, עוד כמה שורות ו....
הבן: אבל אבא, אני נרדם, אני לא אשמע...
האב: זה לא מענין אותך?
הבן: זה מענין, אבא, אבל אני עייף.
האב: זה לא מענין. אם אתה לא מסוגל לשמור על ערנות אז זה לא
מענין והסיפור הזה לא שווה...
הבן: לא נכון, אבא, הסיפור הזה הוא טוב, הוא מענין, אני רק...
קשה לי לשמור על עיניים פקוחות. תמשיך לקרוא. אני רוצה לשמוע
את הסוף.
האב: אתה באמת רוצה או שמתוך נימוס אתה...
הבן: אבא תקרא את הסוף, בבקשה.
האב: אז איפה הפסקתי? ...טוב, אני אחזור להתחלה.
הבן: טוב שיהיה! להתחלה.
האב: אתה... אתה לא עושה לי טובה. אם אתה לא רוצה לשמוע את
הסיפור שלי אז תלך לישון ו...
הבן: אבא די! אני רוצה לשמוע, זה מענין אותי ואני כולי אוזן
לקריאה שלך אז למה אתה עושה מזה ענין כזה?!
האב: מה אתה מבין בזה בכלל. מה אני קורא לך דברים כאלה?
הבן: אבא, לא! רק אל תסבך יותר את הענין הזה. אתה לא יכול
להיות פשוט יותר?
האב: טוב. די. לישון עכשו. נדחה את הקריאה לפעם אחרת.
הבן: (מתישר במיטתו) אבא! לא רוצה לישון! עכשו אתה תתן לי את
הספר שלך ואני אקרא אותו.
האב: קח (נשכב לכל אורכו במיטה).
הבן: (לוקח את חבילת הניירות וקורא) "בקצה הרחוב הסואן, היא
עמדה
שמלת משי אדומה ורכה ליטפה את גופה הזועק את יופיו (שהיה)
רגלי הכושלות הובילו אותי אליה דרך ההמון
היא הייתה כאן, לידי. (קורא מהר יותר)
נשמתי את ריחה העדין
שתקתי, היא שתקה.
'אל תאמר מילה' היא אמרה, 'אני יודעת'.
אבא, למה דווקא כתבת על...? (מביט באביו שנרדם). אבא?...
(בשקט) אתה ישן אבא? (מניח את הניירות בצד, ומכבה את האור.
חושך).

התאבדות:

הבת: (נכנסת בסערה) אמא! אמא, אמא! דוידו, דוידו, אמא! אמא!
בואו!
האם: (נכנסת, עייפה כמו קמה משנה) מה זה? מה את רוצה?
הבת: אבא!... הוא... הוא שם...
הבן: מה קרה לילוש?
האם: תסבירי בשקט מה יש לך.
הבת: לא אני, אבא! הוא נעל את עצמו במחסן.
האם: נעל את עצמו ב...
הבת: כן.
האם: אז מה כל הרעש? הוא...
הבת: אמא, הוא נכנס לשם עם חבל.
הבן: מה את מנסה להגיד?
האם: מה עם החבל?
הבת: הוא ינסה אולי...
האם: לתלות את עצמו? (הבת שותקת).
הבן: לזה התכוונת?
האם: (לבנה) אחותך. בבקשה. איזה מחשבות יש לך בראש?
הבן: למה חשבת דווקא על זה?
הבת: הוא... הוא אמר לי.
האם: מה הוא אמר לך? מה את ממציאה עכשו?
הבת: אני לא ממציאה. הוא אמר לי.
הבן: מה הוא אמר לך בדיוק?
הבת: תפסיקו לשאול אותי ותוציאו אותו משם.
האם: אני לא מאמינה לסיפור שלך. אם הוא נעל את עצמו במחסן אז
הוא נעל את עצמו.
הבן: טוב, אני ניגש לבדוק.
האם: (חוסמת את דרכו) אתה לא הולך לשום מקום.
הבן: אבל, אמא, למה לא? אולי הוא לא מרגיש טוב...
האם: הוא מרגיש טוב מאד.
הבת: מה את יודעת?
האם: אני יודעת, ותפסיקו לבלבל את המוח.
הבן: בסדר, אמא, את יודעת. אני יכול לבקר אצל אבא במחסן?
האם: (מביטה בשניהם - פאוזה) הוא רוצה להפחיד אותי, אתם לא
מבינים? הוא רוצה להיות במרכז, שנדבר עליו, שנדאג לו הוא רוצה
שנסבול בשבילו, הוא רוצה לשגע אותי!
הבת: אז אמא למה...?
האם: לא!! אף מילה! אני לא אתן לו את זה. אותי הוא לא יקבור
כמו שהוא קבר את אשתו הראשונה, אני לא מאמינה להצגות שלו. נראה
אותו, נראה אם הוא יתלה את עצמו. (צועקת לכיוון דלת המחסן).
בוא נראה אותך! (לבן) פתח את הדלת.
הבן: (דופק על הדלת) אבא?...
האם: תפתח, מה אתה דופק? תפתח?
הבן: אמא... בשביל מה זה טוב? תני לשמוע אם הוא עונה.
האם: בבקשה - תקשיב טוב. זה מה שהוא יודע לעשות. להכניס את כל
המשפחה שלו להיסטריה. הוא לא עונה, אתה מבין. אז בטח את תגידי
לי שהוא מת, הא? שהוא תלה את עצמו? הו! למה אין לי אומץ להתגרש
ממנו?
הבן: אמא, מה עושים? הוא לא עונה (פאוזה).
האם: (נלחצת) תפרוץ את הדלת. מהר, הוא מסוגל מרוב טמטום להרוג
את עצמו באמת, רק כדי לדפוק אותי. (הבן נאבק עם הדלת).
הבת: אמא, איך את יכולה לחשוב דבר כזה?
האם: את לא יודעת כלום על החיים יא בנתי, כשתגדלי את... (הבן
הצליח לפרוץ את הדלת. האב נראה שרוע על הארץ).
הבן: אבא! (לאמו) יש לו חבל על הצוואר.
האם: (מסלקת את החבל ומוציאה את גוף האב החוצה) שקט! (בודקת
דופק, ונשימה) הוא חיי ילדים. הוא נושם, והוא בהכרה מלאה, והוא
צוחק עלינו חזק מאד ברגע זה.
הבת: אמא, את לא רוצה שנקרא לרופא?
האם: לרופא? תשאלי את אבא אם הוא צריך רופא.
הבת: (מהססת, פונה לאביה) אבא... אתה... אתה רוצה רופא? (אין
תגובה) אמא, זה מגוחך, הוא במצב קשה.
האם: במצב קשה? (מוציאה סיכת בטחון מכיסה). הנה, תראי: אני
אנעץ בו את הסיכה הזאת ואת תראי אם הוא במצב קשה. (ניגשת
לאב).
הבת: לא אמא... (האם פונה לדקור את ידו של האב ופתאום הוא פוקח
את עיניו ומתישר).
האב: מה?! איפה אני? - מה קרה?
האם: מה קרה?... (מביטה אל ילדיה). בבקשה ילדים: אבא שלכם.
האב: מה קורה פה?... למה אתם עומדים סביבי?
הבת: שום דבר אבא. דאגנו לך. לילה טוב. (ניגשת לפינה על
הבמה).
הבן: לילה טוב (ניגש לאחותו בפינה).
האב: (לאם) תביאי לי נעלי-בית.
האם: (מביטה בו) מה זה כל המשחקים האלה?!
האב: תעזבי אותי בשקט.
האם: למה אני צריכה לסבול את זה? בשביל מה זה טוב?
האב: את לא תביני לעולם.
האם: אז תסביר לי, אני רוצה להבין: בשביל מה אתה עושה דברים
כאלה?
האב: מימי לכי לישון.
האם: (ניגשת אליו, נוגעת בו ברכות) אנחנו הרבה שנים יחד. אני
רוצה לעזור, למה אתה לא פותח את הלב? תגיד לי מה מציק לך,
למה?...(פאוזה)
האב: מימי... אני...אני הולך למות, מימי...
האם: למות? אתה חולה? הסתרת ממני משהו!?
האב: לא מימי, אני פשוט הולך למות.
האם: היית אצל ד"ר פארוקי! למה לא סיפרת לי?
האב: לא הייתי אצלו.
האם: אתה נשבע?
האב: לא הייתי אצל פארוקי.
האם: עשו לך צילום חזה?
האב: לא עשו לי כלום ולא הייתי אצל שום דוקטור לעזאזל!
האם: באמת?
האב: באמת.
האם: אוף! תודה לאל. (נושמת לרווחה, ופתאום נזכרת בדבריו) עוד
פעם הבהלת אותי! מה זה הדיבורים האלה על המוות?
האב: זאת האמת, מימי, אני הולך למות.
האם: אבל אתה בריא, וד"ר פארוקי אמר לך ש...
האב: תעזבי את הדוקטור, אני מרגיש את זה בפנים, את לא יכולה
להבין.
האם: מה יש פה להבין? אתה משגע אותי! אתה לא חולה, שום דבר,
והריאות שלך נקיות אז למה שתמות?
האב: כי אני מרגיש שזה כאן אצלי, המוות.
האם: אלוהים ישמור! תפסיק לדבר על זה. תחשוב על החיים, תשכח
ממחשבות כאלה, תחשוב על מה שחשוב לך באמת.
האב: ומה באמת חשוב לי? (פאוזה)
האם: אני לא יודעת. אתה צריך לדעת...הילדים, המשפחה, ה...,
האהבה...
האב: (פורץ בצחוק) האהבה !?...
האם: למה אתה צוחק?
האב: את אמרת "אהבה"?
האם: כן.
האב: בסדר מימי. לכי לישון. (האם שותקת. פונה לצאת, ונעצרת.
חוזרת אליו בלא להביט בו, ונעמדת קרובה מאוד, במגע עמו. שניהם
בוכים חרישית. בעדינות, הוא מסמן לה לצאת. היא יוצאת. הוא יוצא
בכיוון ההפוך, כשהוא גורר את רגליו, ולקולות אלה מתעוררת
מוזיקה איטית ועדינה של פסנתר - הבן ניכנס ונגש אל הארגז מתוכו
הוא שולף דף נייר מצהיב)
הבן: היי!  לילוש, השיר הזה שהוא כתב, את זוכרת!?
הבת: השיר... "יום אחד...", נדמה לי שכן...
הבן: הנה זה בידי :
"יום אחד הוא ימות, בן-אדם
יום אחד לא יראה שוב אור-יום
והחורף הקר לא יצבוט עצמותיו
יום אחד או מחר, מי יודע
(הבת מנסה לשיר את המילים. קול האב נשמע אף הוא מתקרב ובפיו
מילות השיר. הוא נכנס עליז, ומחזיק בידיו עץ אשוח).

עץ אשוח:

(האב נכנס עם עץ אשוח ואביזרי קישוט).
האב: ילדים! הבאתי הפתעה. בואו לראות! (מתחיל לפרוס את
הגירלאנדות ולקשט את העץ)
הבת: אבא, איזה יופי! עץ אשוח, הוא אמיתי?
האב: ועוד איך אמיתי! (לבן) מה אתה אומר?
הבן: עץ נהדר. מותר לקשט?
האב: איזו שאלה! חובה לקשט. (הבן מתחיל לקשט).
הבן: ומה עם אמא?...
הבת: מה אמא?
הבן: היא לא תשמח כל-כך לענין הזה.
האב: היא תשמח, אני מכיר אותה. זאת הפתעה בשבילה. בוא תתלה את
הכוכב בצמרת. תביא גם את הנרות שקנינו אתמול.
הבן: אבל אלה נרות לחנוכה...
האב: כן, כן, יופי, זה יהיה קישוט נהדר.
הבן: אתה יודע, אבא, יש לך לפעמים כאלה רעיונות...
האב: עזוב את זה. הנה אחותך עוד מעט מסיימת את כל הקישוט ועוד
לא עשית כלום. אני רוצה שזה יהיה מוכן לפני שאמא תחזור.
הבן: הנני תורם את חלקי למאמץ המשפחתי בקישוט העץ החגיגי!
(תולה על העץ חנוכייה)
האב: יופי. עכשו לכו לישון. כשתקומו בבוקר תמצאו ליד המיטה
מתנה.
הבת: הו, אבא! מה קנית לי?
האב: לא קניתי כלום. אולי המלאך הוא זה ש...
הבן: הו, באמת אבא, אנחנו כבר לא תינוקות! מה קנית לנו?
האב: ששש...מחר, ליד המיטה. זאת הפתעה.
הבן: אבא...
האב: כן?
הבן: תספר... תספר לנו סיפור.
האב: סיפור?
הבן: סיפור. סיפור אמיתי, סיפור מן החיים.
הבת: הו, כן! סיפור שקרה לך, אני אוהבת לשמוע סיפורים שלך.
האב: באמת?... אתם רוצים סתם סיפור, זאת אומרת...? ככה...?
הבת: סיפור אמיתי כמו שאתה מספר לפעמים, על המלחמה וזה...
הבן: על המלחמה, אבא, ספר על המלחמה.
האב: מה קרה לכם? עכשו, פתאום סיפור על המלחמה? אני לא
יודע...
הבן: בבקשה אבא...
הבת: כן, אבא ספר לנו, בבקשה...
האב: אתם אוהבים סיפורי מלחמה?
הבן: כן, אבא, על מלחמה.
האב: (נהנה מן המעמד) טוב, טוב. על המלחמה-אז בואו קודם תתקרבו
אלי, שיהיה חם. יש לי סיפור אמיתי: זה היה במלחמה באסיה. חזרנו
מסיור עם עוד שלושה חיילים, בג'יפ, והיה אתנו ברכב שבוי אחד
שרצינו להעביר למחנה. זה היה בערב חג המולד וכל הדרך חיפשנו
איזה עץ אשוח לכרות, שיהיה עם מה לחגוג כשנגיע. והנה בצד
הכביש, מעבר לתעלה, מצאנו משהו מתאים. ירדנו כל החיילים
והתנפלנו על העץ כדי לעקור אותו. השבוי, עיניים וידיים קשורות
נשאר בג'יפ, לא חששנו שבמצבו הוא יוכל לעשות משהו. והנה, פתאום
כשכולנו היינו מרוכזים סביב עבודת הכריתה השבוי קופץ מהג'יפ
ומתחיל לרוץ בכיוון ההפוך. מיד ראיתי את זה, ואני רץ אל הרכב,
תופס את המקלע, מכוון אליו וצועק לו: "עצור או שאני יורה".
והוא ממשיך לרוץ האידיוט, ואני צועק עוד פעם: "עצור! אני יורה
בך", והוא רץ ומתחיל להתרחק. ושוב: "עצור!" ואני יורה באוויר,
להפחיד אותו, והוא ממשיך לרוץ המטומטם הזה. ועוד פעם: "עצור,
אני אומר לך!" וכולם מן הצד השני של התעלה, עם עץ האשוח
בידיים, המומים צועקים לי: "תירה כבר! תירה בו! תהרוג אותו,
הוא בורח!" ואני יורה באוויר, לא מסוגל לכוון את המקלע אליו
וצועק:
"תעצור מטומטם אני לא רוצה להרוג אותך! תפסיק לרוץ! אידיוט,
אני לא יכול, לא יכול!!" ופתאום אני רואה אותו נופל על הארץ
ולא זז. אחד החברים רץ אליו וצעק לי מרחוק: "הוא מת". וכולם
באו אלי ללחוץ לי את היד: "כל הכבוד, קלעת מצוין". אני לא
תפסתי: מה? זה לא אני. אני לא כיוונתי אליו... אני... והם: "מה
לא כיוונת? ועוד איך כיוונת. את כל הכדורים של המקלע רוקנת
עליו". ואני מסתכל במקלע, וכל הכדורים באמת נורו, על-ידי. אבל
לא רציתי ולא תפסתי איך אני פתאום הרגתי אדם בצורה כל-כך
טיפשה. למה הוא לא עצר, למה? מה קרה ש... (הבת מקיאה. שתיקה
מביכה.)
הבן: זה סיפור... זאת אומרת...ממש...
האב: סיפור אמיתי. (מופיעה האם, עמוסה בתיקים).
האם: מה אתם מסתכלים עלי כמו גמלים? בואו לעזור לי, זה כבד.
(הם לא זזים) מה קרה פה? הא? מה זה העץ הזה?
הבת: עץ אשוח, אמא, אבא הביא, לחג.
האם: לאיזה חג? מה פתאום? היום נר ראשון של חנוכה. מה זה
הסיפור הזה?
האב: מה שאת שומעת. הבאתי עץ שנחגוג איתו.... שיהיה שמח!
האם: (עוזבת במכה את התיקים) פה זה בית יהודי, אתה שומע? ואני
לא מוכנה שתכניס לנו כאן דברים כאלה. עוד מעט תיקח אותנו גם
למיסת-חצות. (אוספת את כל הנרות והחנוכייה שעל העץ)
האב: (צוחק) למה לא?
האם: כן, מצחיק אותך? הא? (מביטה בילדים) ומה אתם אומרים על
זה? בטח. אני רואה בעיניים שלכם. זה לא מספיק הנסיון שהיה לנו
לפני שנתיים?
הבן: איזה נסיון אמא?
האם: אתה לא זוכר, לא היית בבית אז. (לאב) תגיד להם בעצמך מה
היה.
האב: שטויות. האמונות התפלות שלך. מה את רוצה שאני אספר?
האם: אמונות תפלות? אני מאמינה בזה. אלוהים מעניש את מי שהולך
לעבודה זרה. רעידת אדמה. זה מה שהי לנו בגלל עץ האשוח של הבאבא
שלכם.
האב: סתם ארוע מקרי, את זו שמנסה לקשור בין שני הדברים.
האם: כן, תגיד את זה. מזמן לא אמרת, תגיד! מה, אתה מתבייש?
מהילדים? למה? מה קרה? ממתי אתה מתבייש?
האב: אולי תעזבי אותי במנוחה.
האם: לא לפני שתגיד את מה שיש לך בלב. אני פרימיטיבית, נכון?
אנאלפבתית חסרת השכלה, נכון? תגיד את זה. אני לא רוצה שאלוהים
יפגע באוצר היחידי שיש לי בחיים, והעץ שלך מביא לנו מזל רע
ועין הרע, ואני לא רוצה אותו בבית שלי.
האב: אל תשכחי שבמקרה הבית הזה הוא גם שלי.
האם: ילדים, לכו לחדר. (חוזרת לסלים. מרימה וחוצה את החלל. היא
נעצרת ליד העץ, פולטת צחקוק וממשיכה החוצה. הילדים יצאו).
האב: (תופס את העץ ומנערו) רעידת אדמה, רעידת אדמה, רעידת
אדמה! (הוא מפיל את העץ ארצה ועוקר אותו. מאחורי העץ מתגלות
שתי חבילות מתנה. הוא קורא לילדיו בשקט ומוסר להם את המתנות.
הם פותחים אותן מהר, ומכל חבילה מתגלה בובה קשורה למצנח קטן.
הילדים זורקים אל-על את המצנחים - מוזיקה - האב לוקח את עץ
האשוח בזרועותיו ורוקד איתו, והמצנחים יורדים לאט לעיני הבת
והבן המתבוננים בחזיון, תופסים אחד ורוקדים איתו כמו עם עפיפון
באוויר. כך הם מופיעים בתמונה הבאה).

טעם הימים האחרונים:

(הבן והבת, בריקוד ואלס, זוגי או יחיד לסרוגין):
הבת: כשאבא פוטר מן העבודה, עברנו לעיר הגדולה, אתה זוכר?
הבן: אם אני זוכר? שם התחלנו להנות, התחלנו לחיות! בתי-קולנוע,
חוף-הים, חנויות.
הבת: לנו, הילדים, היה כיף - עם אבא, היה זה סיפור אחר (FREEZE
האב נעמד במרכז החלל ומתחיל לקלף את העץ מעלים - מוזיקה)
הבן: אני זוכר שהוא לא הצליח למצוא עבודה וחזר הביתה יום-יום
מיואש. (סביבו - רוקד עם המצנח בידו).
הבת: אני זוכרת שמצבו הבריאותי החמיר ואמא לקחה אותו לרופא.
(רוקדת, אחרי שקיבלה לידה את המצנח מהבן).
הבן: (נעמד) אני זוכר שהרופא אסר עליו לעשן ואמא הבטיחה להשגיח
עליו. (ריקוד).
הבת: (נעמדת) אני זוכרת שהוא הסתתר בשירותים כדי לעשן כמה
סיגריות ביום (רוקדת).
הבן: (נעמד) אני זוכר שאמא תפסה אותו "על חם" מעשן בשירותים,
וצעקותיה הרעידו את כל הבית. (רוקד סביב האב הממשיך בקילוף
העץ.)
הבת: (נעמדת) אני זוכרת שהוא המשיך לעשן בשירותים וקשה היה
לשבת שם מרוב מחנק. (רוקדת).
הבן: (נעמד) אני זוכר שאחות היתה באה כל יום לתת לו זריקה
תוך-ורידית להרחבת הברונכיות... (מתלוצצים)
הבת: (נעמדת לצידו) ואמא אמרה שהיא נראית כמו נזירה נוצריה,
שהיא מביאה את העין-הרעה... (הם צוחקים)
הבן: וכל פעם שהאחות יצאה מן הבית, אמא הביאה קערה מלאה מים
ושפכה על סף הדלת, לגירוש נשמתה הרעה. (הם נרגעים, המוזיקה
נפסקת)
הבת: ובערב בא הרופא, בדק אותו, נתן לו תרופה מרגיעה ואמר
לאמא: "צריך לאשפז אותו". (האם נכנסת וניגשת לאב)
האם: (לבת) תכיני לו מזוודה. (היא מובילה את האב החוצה, כשהוא
השאיר במקומו את שלד העץ המקולף)
הבן: (לאחותו) אמא ביקשה ממך להכין לו מזוודה! (הבת יוצאת
במהירות) עם פיג'מה, כלי רחצה וכל מה שדרוש לשהיה ארוכה
בבית-חולים. הלכת וחזרת אלי ובידך המזוודה... (מופיעה עם
המזוודה).
הבת: וביקשתי ממך לבחור לו כמה ספרים. (הוא יוצא עם המזוודה).
ואני זוכרת שבחרת לו כמה ספרי בלשים שהוא אהב, חוברות
היסטוריה, ורומן אחד צרפתי ששכחתי את שמו, ואתה רצת עד
האמבולנס שכמעט יצא כדי למסור את המזוודה, והספקת לראות את אבא
שוכב בפנים, מחובר לכל מיני צינורות, ואמא יושבת לצידו, המומה.
ואני זוכרת שלקח לך הרבה זמן לחזור בגלל השכנים הסקרנים ששאלו
אותך מה קרה, ובנימוס ענית על כל השאלות, והם הזמינו אותך
להתכבד בביתם, כי באותו היום חגגו בבנין שלנו גם ברית-מילה וגם
חתונה וחזרת הביתה, ונכנסת לחדר לבוש יפה וחגיגי. (הוא נכנס,
לבוש חגיגי, מוזיקה נפסקת). מה ההופעה הזאת?
הבן: משפחת אבוטבול... הם... יש אצלם ברית-מילה, הם מזמינים
אותנו...
הבת: כן?
הבן: כן.
הבת: יש לך לב לחגיגות, במצב הזה?
הבן: אין לי לב לשום-דבר, אבל אני רעב.
הבת: כן, גם אני רעבה. אז מה, נלך לשם?
הבן: רגע. (מראה את המצנח על הרצפה) צריך לתלות אותו. (שניהם
פורסים את המצנח הזעיר ותולים אותו באוויר על וו, במרכז החלל,
כשהוא מתנדנד קלות, ומוזיקה מלווה את תנועת הנדנוד. שניהם
מתנדנדים באותה צורה).
הבת: איזה יופי! אתה יודע, יש לי הרגשה לא טובה. (ממשיכים
בנדנוד).
הבן: בקשר לאבא?
הבת: כן. אני חוששת מאוד. מה אתה אומר?
הבן: (הם כל הזמן מתנדנדים לקצה המוזיקה) את יודעת, הרבי
מלמעלה סיפר לי שקיימת אמונה הקשורה בביאת המשיח והיא אומרת
שאם בבית אחד מתקיימות בו-זמנית ברית-מילה, חתונה ופטירה,
צירוף נדיר כזה יוליד את תחיית המתים.
הבת: אז מה?
הבן: יש היום אצלנו בבנין  ברית-מילה וחתונה. אם תהיה פטירה,
אז...
הבת: ואתה מאמין בזה?
הבן: אני לא יודע. אני פשוט לא מאמין שאבא לא יחזור בריא
הביתה. הוא היה תמיד חולה, ובכל פעם הוא אסף אותנו, וביקש
כומר, וכל ההצגות שלו. אולי זאת רק עוד הצגה.
הבת: אולי אתה צודק... אבל הפעם הוא לא ביקש כומר.
הבן: תסתכלי עלי. התלבשתי יפה. אני מצפה לשובו. כל הסימנים
אומרים לי שהוא יחיה, שהוא יחזור הביתה, שלא תהיה פטירה היום
בבית הזה. ואם תהיה פטירה נשארה לי האמונה בתחית המתים.
הבת: (המוזיקה גוברת) אתה שומע? הם חוגגים. כל הבנין מלא שמחה
ואנחנו פה עם...
הבן: מספיק עם זה. צריך לחגוג איתם. הם הזמינו אותנו.
הבת: אני רעבה. יש שם בטח הרבה אוכל. ומה נעשה אם יחזרו עכשו?
הבן: הם לא יחזרו עד הבוקר, זה בטוח. בואי. (המוזיקה גוברת, הם
מתרחקים ורוקדים, סיבוב שלם בחלל, האור נחלש וגם המוזיקה.
מבחוץ נשמע בכיה החרישי של האם שנכנסת. הילדים נעמדים ומביטים
בה. הבת פורצת בבכי ורצה לזרועות אמה. שתיהן עתה התישבו בפינה
קדמית בחלל, זו מול זו, ומתיפחות).
הבן: אני לא יודע למה ברגע זה דווקא אני נזכר במין טכס שאבא
נהג לערוך יחד איתי בלילות הקיץ (נכנס האב ובידו רובה).
האב: בוא! הולכים להרוג את הירח.
הבן: להרוג את הירח?!
האב: כן, הלילה הוא מלא. אתה תירה בו.
הבן: עם הרובה שלך?
האב: עם הרובה שלי.
הבן: אז תעזור לי לכוון.
האב: בוא. (המצנח התלוי באוויר מואר בספוט חזק, והאב מצביע
עליו לבנו). הנה הירח: תחזיק את הרובה בצורה כזאת. תכוון כך,
וכשתהיה מוכן, תלחץ כאן, על ההדק. זה ברור?
הבן: על ההדק. כן אבא, זה ברור.
האב: הוא מופיע לך בכוונת?
הבן: כן, אבא!
האב: אז תירה.
הבן: לירות עכשו?
האב: כן. עכשו. (יריה חזקה. חושך, ואור יחיד על המצנח הנראה,
צונח למטה, בליווי מוזיקה. פייד איטי של התאורה. חושך).