יש אישה אחת שגרה במאדים לפני שהיא עברה לגור בשכונה הזאת. היא
גרה בבניין ממול, קומה אחת עשרה דירה שלושים ושלוש. לא, זה לא
שאני מציץ לדירות או משהו. פשוט, יש סיבה טובה מאד שאני יודע
את כל זה. אני יודע את זה כי אנחנו יחד. כן, ממש יחד. יכולתי
אולי לעשות הון אם הייתי מוכר את הסיפור הזה לעיתונים. אבל אני
לא עושה את זה.

יש איתה רק בעיה אחת. היא לא ישנה. אף פעם, אני מתכוון. אין
דבר כזה אצלם, היא הסבירה לי, לישון. מה זה בכלל היא עוד לא
הבינה עד עכשיו. אני מנסה להסביר לה מה זה. אפילו הבאתי לה ספר
על הדברים האלה. זה ספר על השינה שחברה שלי לשעבר שכחה אצלי
פעם לתמיד. אני מסביר לה איזו הרגשה נהדרת זה, לישון. אבל היא
לא מבינה גם מה זה "הרגשה נהדרת". אין אצלם כזה דבר. אז מה כן
יש אצלכם, אני שואל. היא שותקת, חושבת (יש אצלם לחשוב). לא
עונה.

אתם בטח לא מבינים מה אני מקשקש. אז אולי כדאי שאני אתחיל
מההתחלה. אז ככה, ואני בטוח שלא תאמינו אבל מה, אין לי משהו
יותר טוב לעשות כדי שתבינו. ניסיתי פעם אחת לצלם את זה בוידאו,
חשבתי, אולי אני אשלח לכם שתאמינו, אבל היא פשוט לא מצטלמת
טוב. יותר נכון בכלל לא מצטלמת. בסרט זה נראה כאילו שאני מדבר
לעצמי, לעזאזל. אין אצלם להצטלם. טוב, אמרתי שאני אתחיל
מהתחלה. אבל אני מזהיר אתכם, זה סיפור די מוזר. אז או שתאמינו
או שלא - אני את שלי עשיתי. יום אחד לפני איזה חודשיים, בעל
הבית שלי, בני, בא אלי וביקש ממני להראות למישהי את הדירה הזאת
בבניין ממול, בקומה אחת עשרה. זאת אחת הדירות שלו שבדיוק
התפנתה לא מזמן (וואלה, הבנאדם פשוט עשיר) והוא הבטיח למישהי
בטלפון להראות לה אותה, ונראה לו שהיא רצינית בעניין הדירה.
אבל הוא בדיוק יהיה בחו"ל בעוד שבוע והוא סומך עלי שאני אסגור
איתה עניין. טוב, נו, זה לא רק שאני הדייר הכי ותיק שלו, פשוט
אבא שלי שירת איתו בתותחנים לפני מליון שנה ופעמיים הציל לו את
התחת, ומאז הוא תמיד אומר שהוא יודע על מי לסמוך. ככה הוא
אומר: "אבא שלך הציל לי את התחת. פעמיים!" לא שקיבלתי איזושהי
הנחה בשכר דירה, איפה. על כל פנים, הסכמתי, וקבענו שאני אהיה
בדירה ביום רביעי בשבע. וככה פגשתי אותה.

דווקא באותו יום היה לי בלגן נוראי באוניברסיטה ובקושי הספקתי
להגיע. כלומר,לא הספקתי. רצתי כמו מטורף מהמעבדה לפיסיקה כדי
להספיק את האוטובוס האחרון, ואחר כך גם רצתי מהתחנה עד הבניין
שלי, כי ראיתי ששכחתי לקחת איתי את המפתח לדירה של בני. גיליתי
גם ששכחתי להחזיר את אחד הספרים שהשאלתי מהאוניברסיטה, וחטפתי
את הקנס של החיים. כל הדרך קיללתי את היום הזה, את עצמי על
שאני מסכים לכל דבר ואת חברת האוטובוסים המעצבנת. איחרתי בחצי
שעה וכבר חשבתי שהיא בטח הלכה, אבל בכל זאת רצתי לדירה. לפני
הדלת עמדה בחורה חיוורת, מתוחה לדום כמעט. זה הצחיק אותי,
המחשבה שאולי היא עומדת ככה כבר חצי שעה בלי לזוז. התנצלתי על
האיחור ונכנסנו. היא הסתובבה קצת בדירה, מתבוננת פעם בתיקרה
ופעם ברצפה. נראה שאין לה מושג מה צריך לבדוק. בחיים שלי ראיתי
הרבה אנשים שחיפשו דירות, אבל אף פעם לא אחת מעופפת כזאת. לא
יכולתי לנחש אפילו אם היא מוצאת חן בעיניה או לא. הדירה,
כלומר. אמרתי לה שזה יהיה נחמד אם היא תשים איזה כמה עציצים על
החלון או משהו. היא התבוננה בי בלי שום הבעה. "עציצים, את
יודעת... טוב, נו, לא משנה", אמרתי. היא הסתכלה עלי בעיניים
המוזרות שלה כאילו לא הבינה מה אמרתי.

בדיוק כשחשבתי שלבחורה הזאת כבר שום דבר לא יעזור, קרה משהו
מוזר נורא. בחיים אני לא אשכח את זה. היא התקרבה אלי, ולפני
שהצלחתי להבין מה קורה שמה את היד שלה על הפה שלי. הייתי המום.
היתה לה יד קטנטנה ורכה כמו צמר-גפן. בחיי, כמו חתיכת צמר-גפן
קטן וחם על הפה שלי. ככה סתם, בלי שום מבוכה היא עשתה את זה.
ואני לא יודע למה, אבל אף פעם בחיים שלי לא היתה לי כזאת הרגשה
טובה ובטוחה כמו ברגעים האלה. אפילו עכשיו, כשאני מספר את זה,
עוברת לי צמרמורת וחם לי בכל הגוף. וההרגשה הזאת הנפלאה שפתאום
הכל מתחבר להכל. בכל החיים שלי לא הרגשתי ככה. no kidding.
באותו רגע ידעתי שאני אהיה איתה לפחות עד שהיא תגיד לי ללכת.
אם היא בכלל תרצה אותי. ואני לא רומנטיקן או משהו.

בגלל שהיא לא ישנה יש כל מיני בעיות מעצבנות. אף פעם לא היתה
לי אישה שלהתעורר איתה בבוקר זה לקום ולראות אותה תלויה על
התיקרה ומסתכלת עליך בפליאה, וזה די מרגיז. אני לא מציע לכם את
זה. היא תמיד עם המבט המתפלא הזה, בכל פעם שאני מתעורר בלילה
היא מסתכלת בי ככה. לפעמים מהתיקרה, לפעמים היא מתמקמת כמו
איזה חתול מעל המקרר. בכלל, אתם צריכים לראות את הדירה עכשיו,
כשהיא גרה שם. רק המקרר, כיסא ושטיח יש שם. ראיתם פעם בנאדם
שגר ככה? אני לא. היא אומרת שהיא לא מבינה בדברים האלה. היא
אוהבת לפתוח את החלון ולהסתכל החוצה, בעיקר אם יש גשם. זה
מדליק אותה, גשם.

האמת, אם חושבים על זה זה נורא נוח. דבר ראשון, אמא שלה אף פעם
לא תבוא לביקור. אין להם הורים שם, בכלל. ואני, אני מה זה גרוע
עם הקטע הזה של האימהות, שחבל על הזמן. חוץ מזה, מה רע לי. כל
היום סקס, מבלי שאני צריך להביא לה פרחים אפילו פעם אחת. כי
היא לא יודעת מה זה מתנות. לפחות לא מתנות של אנשים נורמליים.
היא פשוט לא מצפה לזה. כנראה שאין את זה אצלם. בעצם בזה אני
בטוח, כי פעם ניסיתי להביא לה. הבאתי לה תיבת תכשיטים ירוקה
כזאת, עם אבנים נוצצות מחנות תכשיטים עתיקים שמצאתי בדיזנגוף.
דווקא די יקרה. חשבתי שזה יכול להתאים לעיניים שלה הירוקות.
השקעתי, שלא תגידו שלא. אבל היא לא ידעה מה לעשות עם זה,
ולמחרת מצאתי את התיבה בפח. הרגשתי טיפה דקירה בלב כשראיתי
אותה בפח. הוצאתי אותה מהפח והבאתי לה אותה שוב והסברתי לה
ששמים בפנים תכשיטים. היא אמרה אבל אין לי תכשיטים. אז ישר
זרקתי את התיבה, מה אני לא פראייר לקנות לה גם תכשיטים.

אבל יא אללה, לפעמים אני פשוט משתגע ממנה. שלא תבינו אותי לא
נכון, אני מטורף עליה. אבל היא מין כזו מוזרה עד שלפעמים בא לי
פשוט לחיות עם אחת משלנו, בלי יותר מדי עניינים מוזרים. בלי
דיבורים עם כלבים ברחוב, בלי טיולים בגשם זלעפות כשאין לה
מטריה ("אה, לא חשבתי על זה", היא אומרת), בלי ישיבות על המקרר
בלילה, שלא לדבר על הדברים המוזרים שאני רואה בתוכו כשאני פותח
אותו. אבל מייד איך שעולות לי המחשבות האלה אני מזכיר לעצמי עד
כמה שהיא נפלאה, ואיך אני אוהב אותה. ואני באמת נורא אוהב
אותה. בזה אתם יכולים להאמין לי במאה אחוז.