זה היה כמו בסרטים. בסרטים יש בדרך כלל את הסצנה הזו שבה הגבר
חוזר הביתה, פותח את הדלת ורואה את אשתו מזדיינת עם השליח של
הפיצה על שולחן המטבח. עד כאן זה דומה. אבל בסרטים הדפוקים
האלה, בדרך כלל סרטים כחולים או סתם סרטים ארוטיים מסוג ז'
שמראים בלילה ב- RTL, אחרי שהבעל יוצא מההלם הוא מחייך, ניגש
לשולחן ומצטרף לחגיגה, וכולם זולגים אושר. אידיליה. אבל עם
לטיסיה זה היה אחרת. הם היו על המיטה. על הרצפה לא היו זרוקים
חוטיני וביריות וחזיה סקסית כמו בסרטים, אלא דווקא התחתונים
התכלת שהיא קנתה בשנה שעברה בשוק הכרמל. את הגופיה התכלת היא
עדיין לבשה. חוץ מזה היו שם זרוקים על הריצפה המדים של
הדומינוס פיצה, סרבל מכוער ומסריח בכחול ואדום ולבן. אבל לא
מכוער כמו התחת של השליח, עולה ויורד על החברה שלי. רתחתי.
פשוט רתחתי. הוא אפילו לא הוריד את הטי שירט הלבנה והמלוכלכת
מפיצה שהייתה לו מתחת לסרבל. זה היה עוד יותר גרוע כי הם היו
בשישים ותשע. איתי היא אף פעם לא הסכימה לעשות שישים ותשע,
למרות שניסינו כמה פעמים, כי היא אמרה שהיא לא יכולה להתרכז
ככה, ואז היא לא גומרת וזה לא שווה. זה הרתיח אותי לראות את
התחת השעיר של הבן-זונה עולה ויורד מעל הפנים היפות שלה, הפנים
היפות שלה עם העיניים העצומות היפות שלה, העיניים היפות שלה,
עם העור הלבן של הצואר הארוך והחלק שלה, מתחתיו - בן זונה.
רתחתי. עמדתי בדלת כמו אידיוט, מסתכל, לא מוציא הגה, ממש חתיכת
מפגר. מקשיב לקולות המיוחמים שלהם. הם אפילו לא פתחו את
העיניים לראות אותי. או שאולי לא היה איכפת להם שאני שם. תוך
כדי שאני עומד שם ומסתכל עבר לי זכרון ישן בראש, זה ממש מוזר
איך שנזכרתי בזה פתאום, הרי הייתי סך הכל ילד בן חמש בקיץ ההוא
ומה ידעתי. אני רק זוכר שהיה נורא חם בערב ההוא ואמא לבשה
גופיה כחולה בהירה די דומה לזאתי שלטיסיה לובשת עכשיו, אבל היא
לא היתה במיטה אלא עמדה בחדר שינה אורזת תיק גדול לי ולה,
ונורא פחדתי שהיא תשכח לשים בתיק גם את הדובי שלי שקראו לו
זליג,  על שם סבא, אבל פחדתי להזכיר לה, פחדתי בכלל להשמיע
קול, כי אמא הייתה עסוקה בלסנן בשקט מבין השיניים כל מיני
קללות שלא הבנתי. לא ידעתי מה קרה אבל זה היה ברור שהיא נורא
כועסת על משהו, ואבא עמד לידה רק עם המגבת עליו, וביקש בבקשה
תישארי ונדבר על זה, בבקשה מירה, תני לי עוד צ'אנס... ובסוף
הוא ניגש אליה מאחור וחיבק אותה, והיא שאלה בשקט אם זה נגמר,
והוא אמר בטח נגמר, והיא שאלה, אהבת אותה, ואבא רק אמר שוב פעם
מירה תעזבי זה נגמר, ולמרות שאמא לא חיבקה בחזרה ורק עמדה שם
עם הידיים מוטלות בצדי הגוף, היא החליטה להשאר בכל זאת בבית.
אבל מאז כבר לא הבאתי אף חבר הביתה, כי אמא שלי רק שכבה במיטה
כל היום ולא חייכה יותר אף פעם.

לטיסיה השמיעה אנחה פתאום, וכל הגוף שלה נרעד. הכרתי את הרעד
הזה, שנאתי אותו עכשיו - את הרעד הזה שאומר שהיא גומרת, את
הציפורניים שלה שצבועות בסגול ותקועות לו בתחת, אותה, את כל
המקום הזה, הדירה הזאת שכל הזמן שומעים מלמטה את האוטובוסים
עוברים, אין רגע שקט, לא ידעתי שאוטובוסים נוסעים גם בלילה
לפני הדירה הזאת אבל עובדה, הם כן. אני לא
יודע למה נזכרתי דווקא באוטובוסים בדיוק באותו הרגע, עם הזיהום
אויר והכל, ולמה פתאום נורא נורא עצבן אותי לשמוע עוד אחד עובר
מתחת לבית. יכולתי להריח אותו. הריח של הפיח התערבב בריח של
הסקס. עברה איזה דקה שנראתה כמו נצח. מצאתי את עצמי עומד מולה,
פנים אל פנים. השליח כבר ברח מזמן, כמו שפן. אני רעדתי מזעם.
כמו מתוך חלום שמעתי אותו לוחץ על הכפתור של המעלית, מחכה קצת,
ואחר כך מוותר ויורד ברגל. לא אמרנו כלום, רק עמדנו. אני חושב
שנראיתי כמו אידיוט מושלם, מחייך אליה חיוך עקום ומטופש. שנאתי
אותה כל כך. היא עוד התנשפה קצת והיו לה כתמים אדומים על
הצואר, כמו גבולות של ארצות קטנות שאף פעם לא הייתי בהן. וכמה
שרציתי להיות בהן. הפנים שלה היו מאוד רציניות. מאוד חתומות.
אני לא מאמין שפעם הצלחתי לקרוא בהן אהבה ועכשיו הן נראות ככה.
עמדנו ככה שנינו. באיזשהו שלב, אני לא ממש זוכר איך זה קרה,
התישבנו על המיטה. היא עם הגב אלי. נגעתי לה ביד. רציתי לנשק
אותה בפעם האחרונה, או שאולי לא, אולי היא התחילה עם זה, לא
יודע. בכל מקרה התנשקנו. ליטפתי לה את כל הגוף, רגליים,
כתפיים, צואר. היא היתה קרה ויבשה. לאט לאט האחיזה שלי בצואר
שלה התהדקה. לא יודע מה בדיוק קרה. זה היה כל כך מהר. נדמה לי
שהיא ניסתה לברוח ממני. אבל אני חיבקתי אותה בכל כך הרבה אהבה,
לא נתתי לה ללכת. הכתמים שהיו לה על הצואר ריתקו אותי וחיפשתי
בהם כל מיני צורות, כמו שאני ואמא היינו מחפשים לפעמים בעננים,
לפני שהיא נהייתה חולה ואסור היה יותר להפריע. עד שהכל נגמר.

אחרי שגמרתי, המבט שלי נפל על האקווריום. האקווריום שלטיסיה
הביאה איתה כשהיא עברה לגור איתי. אז, בימים הראשונים שלנו
בדירה יחד, כשעוד לא היה איכפת לי מהרעש של האוטובוסים, אני
הייתי חוזר מהעבודה, שיכור מאושר, ומוצא אותה מתבוננת בהם.
שעות היא יכלה לשבת ככה. גם עכשיו, כמו תמיד, הדגים היו יפים
ושלווים ושייטו להם בשקט. בכלל לא מסתכלים לכיוון של לטיסיה
ששכבה חצי ערומה עם הפנים לדלת, העיניים מסתכלות על שום דבר,
הפיטמה מציצה משולי הגופייה, חיוורת. הדגים האלה פשוט לא הזיז
להם אף פעם משום דבר. הם המשיכו לשייט בתוך השקט השקוף שלהם,
מגלגלים עיניים לכל הכיוונים. אוכלים. מחרבנים. שיגרה. כאילו
לא קרה פה כלום, כאילו שברגע אחד לא נהרס לי הכל. התקרבתי
לאקווריום והכנסתי אצבע. המים היו די קרים. הדגים נבהלו מהיד
שלי והתפזרו לכל הכיוונים. אז הכנסתי את כל היד. הם היו חלקים
והיה קשה לתפוס אותם. בסוף תפסתי אחד כתום קטן. הסנפירים שלו
פרפרו, פרפור יפה, מבריק, כמו מניפה צבעונית של רקדנית יפנית.
אחרי זה הוא הפסיק לזוז, רק  נשם בשקט והזימים שלו רעדו קצת.
התחשק לי לראות שוב פעם את הפרפור הזה, אז הכנסתי אותו למים
והוצאתי עוד פעם. שוב פעם הפרפור היפה שלו. קירבתי אותו לפנים
שלי. הסתכלתי עליו קצת. הוא היה די מגעיל. ואז, בלי לחשוב על
זה, הלשון שלי החליקה עליו, טועמת. טעם של מים מקולקלים וריר.
בסוף הכנסתי אותו לפה ולעסתי. באמת לא היה לזה הרבה טעם. טיפה
מלוח אולי. העצמות היו פריכות והשמיעו קולות כשלעסתי. העיניים
היו כמו ג'לי. את הסנפירים ירקתי לרצפה. הם נחתו ליד הראש של
לטיסיה.

בהיתי קצת בלטיסיה היפה שלי, שוכבת שם חצי עירומה. לא חשבתי על
שום דבר, סתם המשכתי לעמוד שם, לבהות וללעוס עד שגמרתי את כל
הדגים. אחר כך התקשרתי למשטרה. הפקידה אמרה שהם יבואו אחרי שהם
יגמרו לטפל בכמה מקרים יותר דחופים. אז נשכבתי על הריצפה קרוב
ללטיסיה שלי, כמו פעם, וליטפתי בעדינות את הכתפיים שלה. אחר כך
גם את הפיטמות שלה. היא אוהבת את זה. גלגלתי אותה על הצד שיהיה
לה נוח. היא נראתה לי עייפה, זה היה לשנינו יום ארוך והייתי
הרוג. אז כיסיתי אותה בשמיכה והלכנו לישון ביחד. לפני שהיא
נרדמה לחשתי לה שבבוקר הכל יהיה בסדר. תראי שבבוקר הכל יהיה
בסדר.