החלק השני של אהבת ילדות, אל תקראו את זה לפני שאתם קוראים את
החלק הראשון של אהבת ילדות
http://stage.co.il/Stories/391698

גיא שמע את המכה ורץ במהירות במדרגות ישר למקלחת, כאילו ידע
שמשהו קרה.
"מה קרה לך?" הוא שאל בפאניקה. "יהיה בסדר, אני אקח אותך לבית
חולים."
הוא הרים אותי מרצפת האמבטיה ועטף אותי בכמה מגבות.
"גיא, אני מפחדת," לחשתי מתוך הכאב.
"אל תפחדי, אני לצידך, יהיה בסדר," הוא אמר עם דאגה בעיניו,
תוך כדי שהוא סוחב אותי למכונית שלו.
הוא השכיב אותי מאחור וכיסה אותי באיזו שמיכה שהייתה שם.
"אני אכתים לך את המושבים," אמרתי.
"מיה, באמת שלא איכפת לי אם תכתימי לי את המושבים, רק שתהיי
בסדר, רק בבקשה תהיי בסדר..."
הוא נהג כמו משוגע מרוב לחץ, ומקץ כמה דקות כבר היינו במיון.
הוא סחב אותי בידיו כאילו הייתי נוצה והניח אותי על אלונקה תוך
כדי שהוא צורח לעזרה.
אחרי כמה שניות כבר לא ראיתי אותו ואז התחלתי לפחד.
"איפה גיא?" שאלתי בפחד.
אבל אף אחד לא ענה לי. הם היו עסוקים.
"גיא? גיא!!! גיא, אני מפחדת!!!" צרחתי.
"אל תדאגי, הוא מחכה לך בחוץ," אמרה לי אחת האחיות.
וגיא עמד בחלון והסתכל עליי עם דמעות בעיניו.
הוא לא האמין שכל זה קורה והוא פחד עליי, על התינוק, על החיים
שנוצרו בתוכי.
"תכניסי אותו בבקשה," ביקשתי.
היא יצאה לשנייה וחזרה עם גיא מאחוריה.
הוא לא רצה שאני אראה אותו כי הוא פחד בדיוק כמוני ובכה ביחד
איתי.
"גיא, אני כ"כ מפחדת..." אמרתי בשקט, כמו ילדה קטנה שיש לה
מפלצת מתחת למיטה.
"אל תדאגי אהובתי, אני פה לצידך, תמיד לצידך..."
"אני כ"כ מפחדת."
"גם אני אבל אל תדאגי, אני פה..."
זה היה הדבר האחרון ששמעתי לפני שעצמתי את העיניים והרגשתי
פתאום רוגע שלא הרגשתי בחיי.
"מה זה? מה קרה?" גיא צרח.
"תוציאו אותו מפה," ביקשה הרופאה.
"אני לא יוצא לשום מקום, אני נשאר פה לצידה! הבטחתי לה!!!"
אבל אף אחד לא הקשיב לו והוציאו אותו החוצה.
ובזמן שאני הייתי רגועה הוא עמד מול החלון בוכה מפחד לאבד
אותי, את התינוק, לאבד הכול באותו רגע. היינו רק בני 17 אבל
אהבנו אחד את השני יותר מכל דבר אחר בעולם...

כשהתעוררתי הייתי בחדר מוזר וראיתי את גיא בפינה רק מסתכל עליי
ובוכה.
"גיא?" שאלתי.
אבל הוא לא היה מסוגל להגיב. הוא רק הסתכל עליי עם מבט מלא
רחמים ודמעות זולגות.
"גיא, מה קרה?"
הוא הוריד את ראשו בין ידיו ובכה בקול מתוך כאב.
"אתה מפחיד אותי, בבקשה תענה לי!" דרשתי.
הוא קם לאט ובא אליי, רוצה להחזיק את ידי אך מפחד.
"התינוק..." הוא לחש וניגב את דמעותיו.
"מה איתו?"
"הייתה לך הפלה טבעית, מיה."
"מה זאת אומרת? איפה התינוק?"
"אין תינוק, הוא מת..." הוא אמר ובכה.
ואני ביחד איתו בוכה על משהו שבהתחלה אפילו לא רציתי, משהו
שכ"כ התנגדתי אליו.
גיא התקרב אליי לאט וחיבק אותי חזק, וככה ישבנו שנינו בחדר
ובכינו במשך שעות על התינוק שלנו.

ההורים שלנו הבינו אותנו וביקשו שניזהר יותר בשביל שלא נעבור
את זה שוב.
אבל אנחנו לא היינו מסוגלים להקשיב, היינו שקועים בטרגדיה
הקטנה שלנו, באבדה הגדולה שלנו.
לקח לנו יותר משלושה חודשים לחזור להיות כמו פעם בלי להיזכר
בתינוק שיכול היה להיות לנו ולבכות. אבל הבטחנו בחיים לא לשכוח
אותו, את הילד שהיה אמור להיות לנו...

בזמן הלימודים היינו לוקחים גם קורסים בשביל להיות ברמנים כי
רצינו לחסוך כסף לפני הצבא בשביל שנוכל לעבור לגור ביחד.
ואחרי שסיימנו ללמוד החלטנו לעבור לאילת בשביל לעבוד באיזה בר.
לו היו קשרים בשביל לעבוד בבר ולי היו קשרים בשביל לעבוד בצוות
בידור.
היינו גרים בדירת חדר קטנה שאהבנו מאוד, הדירה הראשונה שלנו.
בשבוע הראשון רק ניסינו להתרגל לחום האיום ולאזור. וכעבור שבוע
התחלנו לעבוד. אני כמעט כל היום עבדתי והוא עבד מהצהריים
בערך.
זו הייתה הפעם הראשונה שממש גרנו ביחד, ואהבנו כל רגע מזה.
למלון היו מסיבות גם בלילה אבל לא הייתי חייבת ללכת אליהן
תמיד. אז הייתי הולכת לבקר את גיא בעבודה. הייתי יושבת מולו
בבר. הוא שירת את הלקוחות ורקד גם תוך כדי וכשהיה לו רגע פנוי
הוא היה עומד ומסתכל עליי עם חיוך קטן ומבט של מישהו מאושר
בעיניים. בחיים שלי לא יכולתי לבקש מאלוהים אהבה יותר גדולה
מזו או בן אדם יותר טוב ממנו. הייתי מאושרת רק להיות איתו.
בסגירות הדי ג'יי היה שם שירים בשביל שהם ינקו וכשהוא נשאר
לסגירה היינו שמים שירים שאהבנו ופשוט רוקדים לאט. מסביבנו
הכול זז אבל אנחנו בעולם שלנו על החוף המקסים שלנו רוקדים
והעולם שייך לנו, אין עוד אף אחד אחר בעולם חוץ מאיתנו.

"גיא, זה נחשב הטיול שלנו לפני הצבא?" שאלתי.
"טיול פלוס הרפתקה נקרא לזה! אבל אחרי הצבא ניסע למקום אחר,
לחו"ל, למקום שתאהבי," הוא אמר וחייך.
"החיוך הזה... החיוך הכי יפה שאי פעם ראיתי בחיים שלי!"
"אז כנראה שלא הסתכלת במראה," הוא אמר וניגב את הדלפק.
הוא הניח את המגבת ושם את השיר שלנו - Iris.
התקרבנו זה אל זו, מחייכים קצת ומתעלמים מכל אלה שצופים בנו.
"אני אוהב אותך," הוא אמר ולקח אותי בידיו.
"גם אני אותך, אהובי."
רקדנו לנו לאט, מחובקים ומחוברים בקשר שבחיים לא יפרידו. רקדנו
על החוף הפרטי שלנו, בעולם שלנו.
ובינתיים בעולם האחר כולם הסתכלו עלינו עם חיוכים אבל לא ראינו
אותם, ראינו את העיניים אחד של השניה, החיוכים, המבט המאוהב,
הרגשנו את המגע העדין, התשוקה שבערה והאהבה העצומה שלנו.
וכשנגמר השיר היינו צמודים, ראשי מונח על כתפו ושפתיו מנשקות
את צווארי בעדינות, ממשיכים לרקוד כאילו השיר לא נגמר, העולם
עדיין שלנו, אנחנו עדיין על החוף.

אחרי כמעט חצי שנה מאושרת ומלאה בכיופים היינו צריכים לעזוב.
עלינו על האוטובוס עם שלוש מזוודות ושני תיקי גב, מלאים
בזיכרונות, אהבה, חברים חדשים, חוויות ועצב.
לא רצינו לעזוב לעולם. אילת הייתה כמו העולם השני שלנו, שם
נהנינו כ"כ כמו שלא נהנינו הרבה זמן, מאז שאיבדנו את התינוק.
החזקנו ידיים כשעלינו על האוטובוס והתיישבנו במושב שלנו.
שמתי את ראשי על כתפו והזלתי כמה דמעות.
"גם לי עצוב..." הוא אמר. ולרגע הייתי בטוחה שהרגשתי את הדמעה
שלו על ידי.
ובכך נגמרה החוויה הזאת שלנו, אבל אפילו שהחוויה נגמרה
הזיכרונות תמיד יחיו בליבנו, בראשינו וברגשותינו.

זמן קצר אחרי שחזרנו מאילת הגיוס של גיא כבר הגיע.
כשעמדנו בתחנה הייתי מוצפת בדמעות.
"אז מה?" הוא אמר עם החיוך המקסים.
"עכשיו הצבא יעיף ממני את פיטר פן?"
צחקתי קצת והוא ניגב לי את הדמעות.
"אני לא מאמינה שהוא יעיף ממך את פיטר פן, אתה תמיד תהייה ילד
בפנים, תמיד יהיה שם איזה פיטר פן קטן."
"דיי מיוש אל תבכי, זה לא באמת פרידה..."
"אני יודעת. זה קצת קשה לי."
"אני צריך לעלות."
התחבקנו חזק כשהוא לחש לי באוזן: "ניפגש בלילה, בחלומות, בעולם
שלנו... אני אוהב אותך יפה שלי, לנצח אני אוהב אותך."
"גם אני אותך, אהובי." אמרתי בקול שבור מבכי.
הוא נישק אותי בפעם האחרונה בתשוקה רבה וחייך אליי שוב. ואז
הוא הלך להורים שלו וחיבק אותם.
כשגיא עלה על האוטובוס הוא רק חייך אליי, מנסה להרגיע אותי.
וכשחזרתי הביתה שלחתי לו הודעה עד כמה אני אוהבת אותו.
בלילה כשהלכנו לישון נפגשנו, בעולם שלנו על החוף, רוקדים כמו
באילת...

כשהגיע הגיוס שלי גיא צחק עליי שאני שוב בוכה.
"עכשיו את תביני את מה שאני עובר." הוא אמר בגאווה.
"מי ישמע... כאילו אתה שיא הקרבי. שקט, יא ג'ובניק מסכן!"
"מיה, להרגיע ומהר!"
"אוף, אני לא רוצה להתגייס..."
"אני יודע מה את רוצה, והלוואי שהיינו חוזרים לתקופה הזאת, אבל
תמיד יש את העתיד. והם אמרו לנו שאם נרצה הם ייקחו אותנו שוב
לעבוד שם ויעזרו לנו למצוא דירה טובה עוד פעם."
"גיא, שהזמן הזה יעבור מהר ושנהייה כבר באילת."
"אמן," הוא אמר וחיבק אותי.
הלכתי להיפרד מההורים שלי, ואז חיבקתי חזק את גיא ונשקתי לו
נשיקה מלאה בתשוקה ובטיפה של פרידה.
"ניפגש היום?" הוא שאל.
"כן..." אמרתי.
הוא ניגב לי את הדמעות ולחש לי באוזן שהוא אוהב אותי.
"יהיה בסדר מיה..."
"כל עוד אתה איתי אז זה נכון."
עליתי על האוטובוס וניגבתי את הדמעות שלי. הסתכלתי עליו מחייך
אליי את החיוך הבלתי נשכח שלו והייתי המומה מכמה שהוא יפה עם
מדים.

"חבר שלך?" אחת מהאוטובוס שאלה אותי.
"כן," לחשתי.
"כמה זמן אתם ביחד?"
"9 שנים ו-7 חודשים."
"אתם ביחד מגיל 9?" היא שאלה המומה.
"כן."
ואז היא צחקה.
"הרבה זמן... למרות שלא הכול נחשב."
לא הגבתי אפילו למה שהיא אמרה. בשבילנו מהיום שהכרנו זה היה
נחשב, לא משנה מה הגיל שלנו.

כשהיינו בני 19 זה כבר היה 10 שנים מאז שאנחנו ביחד.
ו-10 שנים זה משהו שצריך לחגוג בדרך מיוחדת.
כבר חודשים לפני ביקשנו שייתנו לנו חופש בסוף שבוע בשביל שנוכל
לחגוג לאורך כל סוף השבוע.
בלילה לפני הלכנו לישון באוהל בשביל לחגוג את ההתחלה.
בבוקר כשישבנו לאכול התחלנו לדבר על סדר היום.
"אז עם ההפתעה של מי נתחיל?" הוא שאל.
"בשלי. אחרי שנסיים לאכול אני אארגן אותך לקראת ההפתעה שלי."
"תארגני אותי? מה זאת אומרת?"
"גיושל'ה... אל תחשוב הרבה. אני דאגתי לכל..." אמרתי וחייכתי
לעצמי כשאני חושבת על ההפתעה.
כשסיימנו להתארגן הבאתי לו קופסא.
"זאת המתנה שלי?" הוא שאל עם חיוך.
"לא. זה האביזרים שלך לקראת ההפתעה."
הוא פתח את הקופסא וראה בפנים דיסקמן, אוזניות ענקיות, דיסק של
קורן, בטריות וכיסוי לעיניים.
"מה זה אמור להיות?"
"אז ככה... אסור לך לשמוע או לראות מה קורה מסביבך, אז בשביל
זה כיסוי העיניים, והדיסקמן בשביל שלא תשמע. נתתי לך קורן כי
אני יודעת שבאמת לא תשמע כלום עם זה," אמרתי וחייכתי.
"וגם לא אחרי שאני אוריד את האוזניות," הוא אמר וצחק קצת.
נכנסנו לתוך המכונית וכיסיתי לו את העיניים ואת האוזניים.
כשעלינו על המטוס הורדתי לו את הדיסקמן ואת כיסוי העיניים
ליותר מכמה שניות.
"אנחנו על מטוס?" הוא שאל.
"כן."
"ולאן אנחנו טסים?"
"הפתעה!"
הוא שלח מהר הודעה להורים שלי שהרגיעו אותו שאחרי זה הוא עדיין
יוכל להפתיע אותי. אבל הוא לא הבין איך.
"טוב, הגיע הזמן לכסות את העיניים והאוזניים עד לנחיתה. נתראה
בסוף," אמרתי וכיסיתי אותו שוב.

כשירדנו מהמטוס הורדתי לו את כיסוי העיניים והוא לא הפסיק
לצחוק במשך כמה דקות.
"נו גיא תגיד לי למה אתה צוחק!!! אתה לא אוהב את ההפתעה?"
שאלתי בלחץ.
"אני כ"כ אוהב אותך עד כדי כך שארגנתי לך בדיוק אותה הפתעה! רק
שבשלי היה כדור שינה ומכונית מעורב בכל."
"אני לא מאמינה..." אמרתי והתחלתי לצחוק ביחד איתו.
"ואני עוד דאגתי בקשר למזוודות ולא הבנתי כלום!"
"בקשר למזוודות... ההורים שלנו פירקו לנו אותם בשביל שנארוז
מחדש אחד לשני. ההורים שלנו תחמנים," אמרתי וצחקנו יחדיו.
"ההורים הכינו לנו הפתעה לכבוד העשר שנים. להקריא לך?" הוא
שאל.
"כן," אמרתי תוך כדי שהוא מוציא כרטיס ברכה מעוטרת בלבבות.

"עשר שנים זה לא סתם וזה לא צחוק.
זה עשור שלם, כמו תקופה שלמה.
גדלתם ביחד, ביליתם ביחד, התבגרתם ואהבתם ביחד.
ואנו מקווים שתוכלו גם בסוף שבוע הזה ליהנות מהמתנה שלנו. אנו
מקווים שיהיו לכם עוד הרבה עשורים ביחד, שתמיד תאהבו אחד את
השני, שתבלו ולעולם לא תיפרדו.
אוהבים מאוד - ההורים.
נ.ב.
רשמנו אתכם כנשואים טריים."

"רשמו אותנו לאיפה?" שאלתי.
"האמת שבהתחלה לא ידעתי, רק קיבלתי הוראות לאן להגיע. חכי, אני
אסביר לך יותר ברור. סיפרתי להם מה ההפתעה שלי והם אמרו שהם
יכינו לנו פה הפתעה קטנה. אבל אחרי שתגלי איפה אנחנו את תראי
שזה הפתעה דיי גדולה ממה שחשבתי..."
"מה זאת אומרת?"
"ששש... אל תדאגי. תני לי לשים לך את הכיסוי," הוא אמר וליטף
את פניי.
"עכשיו התור להפתעה שלי או יותר נכון של ההורים," הוא אמר
והכניס אותי למונית.

"אני כ"כ מרוצה ממה שאני הולך לומר עכשיו... הנקמה הקטנה שלי
על הסיוט שעברתי עכשיו.  קחי, שמעי קצת מוזיקה," הוא אמר ושם
לי את הדיסק של קורן בשביל שאני לא אשמע אותו מדבר עם נהג
המונית או עם מישהו במלון.
אחרי פחות מ-10 דקות הוא העלה אותי במעלית, ביקש ממני להתיישב
בצד ולא לדבר עם אף אחד.
הרגשתי כמו מטומטמת.
לא ידעתי איפה אנחנו ומה קורה מסביבי ובנוסף עוד לבשתי כיסוי
על עיניי. פתאום הרגשתי מישהו לוקח את ידי אבל לא דאגתי כי ישר
ידעתי שזה גיא.
"בואי, אהובתי," הוא אמר והוליך אותי קדימה.
"אתה מוכן להגיד לי כבר איפה אנחנו?" שאלתי.
"ממש לא," הוא אמר וצחק. כשיצאנו מהמעלית הוא הרים אותי בידיו
כאילו באמת היינו בירח דבש והוריד אותי אחרי כחצי דקה.
"מוכנה?" הוא שאל.
"כן. תוריד את הכיסוי!"
הוא הוריד בעדינות את הכיסוי ואני בהתחלה הסתנוורתי וחשבתי
שאני לא רואה טוב.
"אני לא מאמינה...!!! איפה אנחנו? מה זה החדר הענק הזה? זה
סוויטה?!" צעקתי.
"ששש, שנושא המזוודות לא יישמע אותך!"
הסתובבתי בחדר הענק והיפיפייה ופתאום ראיתי ליד המיטה חוברת
קטנה שרשום עליה: "מלון הילטון- מלכת שבא."
"אני לא מאמינה!!! יש לנו את ההורים הכי טובים בעולם!!!"
"נכון," הוא אמר ועמד לבד בסלון, מחייך אליי עוד חיוך בלתי
נשכח.
עשיתי שני צעדים איטיים לקראתו ואז רצתי אליו וקפצתי עליו.
"אתה מדהים!"
הוא נישק אותי ארוכות ואז שאל למה.
"כי אני החלטתי שאתה מדהים אז אתה מדהים!!!"  אמרתי.
"מושלמת שלי... כמה שאני אוהב אותך.
טוב יאללה, בואי, יש לנו כמה דברים לעשות."
הוא הוציא לי מהתיק שהוא ארז לי, או שאני ארזתי, בגד ים וביקש
ממני ללבוש אותו.
כשסיימתי להתארגן הוא לקח את ידי והלכנו יד ביד לטיילת,
מחייכים ומאושרים, מהמקום שאנחנו כ"כ אוהבים.
הלכנו לעשות ביחד פעילויות מים.
בהתחלה עשינו מצנח ואח"כ צלילה אצל חברים שלנו.

כשהגענו בלילה לחדר היינו מותשים מעייפות.
"אבל היום עוד לא נגמר, יש עוד הפתעות," הוא אמר.
"אתה מפנק אותי יותר מדי..."
"לא אני לא. טוב, בואי נשתה קפה, נתארגן ונלך."
"נלך לאן?"
"זו הפתעה."
"ומה אני צריכה ללבוש?"
"את השמלה שלך שאני הכי אוהב," הוא אמר, והוציא את השמלה
האדומה.
"אתה לא יאומן, גיא! אני כ"כ אוהבת אותך... אין לך מושג עד
כמה..."
"גם אני אותך, חיים שלי," הוא אמר ונשק לי קלות.
כעבור כמה דקות הלכתי להתלבש, וכשחזרתי ישבנו ושתינו קפה.
יצאנו אחרי כ-20 דקות.
"אני יודעת לאן אנחנו הולכים, אני כ"כ שמחה, תודה גיא!" אמרתי
לו בדרך.
כשהגענו לכניסה של הבר השומרים חיבקו אותנו ואמרו לנו מזל
טוב.
גיא התקשר שבוע לפני וסיפר לכולם שאנחנו באים.
כשנכנסו פנימה המלצרים והברמנים חייכו אלינו ונעמדו בשורה
מוזרה.

"גבירותיי ורבותי אם כולכם תוכלו לשנייה אחת להסתכל לכיוון
הכניסה תראו זוג מדהים עומד שם.
והיום הם חוגגים 10 שנים ביחד.
אז בשם כולנו במועדון הזה רצינו לברך אתכם ולאחל לכם עוד הרבה
שנים ביחד מלאות באהבה. אוהבים אתכם מאוד!!!" צעק בעל המועדון
לתוך המיקרופון.
"ממממזזזלללל טטטטוווובבב!!!!!" צרחו עובדי הבר וכולם במועדון
היו המומים.
"אני לא מאמינה..." אמרתי לגיא כשדמעות נקוות בעיניי מרוב
התרגשות.
הוא חיבק אותי חזק והחזיק את ידי.
"דיי אל תבכי..."
"אני לא, אני פשוט מאושרת," אמרתי.
ליטפתי לו את שפתיו ונישקתי אותו בעדינות.
וברקע שמעתי מחיאות כפיים.
אחרי כמה דקות הבעל של המועדון בא אלינו וישב איתנו בצד, דיבר
איתנו על מה שקרה לנו מאז שעזבנו והציע לגיא לחזור לעבוד שם
וגם לי.
אחרי כמה שעות, כשהם באו לסגור, גררתי את גיא לכניסה בשביל
ללכת לחדר של המלון כי לא רציתי להפריע להם.
"חכי, יש לך עוד הפתעה, שלא תחשבי שזה נגמר..." הוא אמר וחייך
אליי.
"אתה לא יאומן, אתה פשוט מדהים, גיא!"
נכנסנו למטבח וישבנו שם.
"אתה יודע שאני שונאת לכתוב ברכות כי זה לא הולך לי אז את
הברכה שלי אני אגיד לך עכשיו.
כל יום שעובר אני רק אוהבת אותך יותר ואני בחיים לא חשבתי
שאפשר לאהוב בן אדם עד כדי כך.
כשאתה מחייך אליי אני מחייכת בחזרה לא משנה מה כי החיוך היפה
שלך מפעיל עליי קסמים. גיא, אתה מה שעושה אותי לבן אדם מאושר.
איתך יש לי הכול בחיים ולא חסר לי כלום. אז תודה לך על עשר
שנים נהדרות, יום מהאגדות ועל כך שאתה אוהב אותי ונותן לי
לאהוב אותך גם.
אני אוהבת אותך עד אין סוף," אמרתי וחייכתי אליו.
"תודה, אהובתי," הוא אמר והוציא משהו מהמגירה שם.
"ידעתי שאני לא אקבל ממך ברכה אז זאת הברכה שלך ממני, אבל היא
ממש דומה לשלך..." הוא אמר, והגיש לי אותה.
הברכה הייתה ענקית וכשפתחתי אותה ניגנה מנגינה.
"מיוש אהובתי,
בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר ויותר ומבין שבלעדייך חיי
אינם שווים.
הענקת לי 10 שנים מלאות בשפע של אהבה, אהבה כ"כ גדולה שאפילו
בחלומות לא הייתי יכול לחלום שאני ארגיש וירגישו כלפיי...
בכל שנה הוספנו לעצמנו עוד חוויות ועוד אהבה ואני מקווה שבעוד
עשרות שנים מעכשיו נשב ביחד עם ילדינו ונוכל לדבר על כל
החוויות שהצטרפו אלינו בדרך.
תודה מיה על כל יום נהדר שאת נותנת לי להיות איתך.
ממני אהובך הנצחי, פיטר פן."
"עד כמה מושלם אתה יכול להיות?" שאלתי כשאני מחייכת אליו
והברכה מוחזקת קרוב אל ליבי.
"לא מושלם כמוך," הוא אמר, ונשק לי בתשוקה רבה.

אחרי כמה זמן רז הגיע ואמר לגיא שהכול מוכן.
"ביי, תבואו מחר," הוא אמר והלך.
"מה מוכן?" שאלתי.
"בואי," הוא אמר, ושם אותי בחלק החיצוני של הבר.
גיא הלך לעמדת הדי ג'יי ושם את השיר שלנו.
"כמו בזמנים הטובים," הוא אמר, כשהוא לקח אותי בידיו, והתחלנו
לרקוד.
ושוב ריחפנו לנו, למקום אחר, לעולם אחר ולזמן אחר.
אחרי כמה שירים חזרנו לחדר, מותשים מעייפות אבל מלאים בחוויות
מיום אחד.
נשכבנו על המיטה הענקית סחוטים מעייפות ורק חייכנו אחד לשני.
"ירח דבש לא מסיימים ככה..." הוא אמר לי.
"אני יודעת שלא, אהובי," אמרתי, והסתובבתי כדי לנשק אותו.
זה היה הסיום המושלם ליום הכי מושלם בחיי שנינו...

"אתה יודע מה כיף בצבא של הבנות?" שאלתי את גיא.
"מה?"
"שהוא קצר משלכם. אתה התחלת לפניי ומסיים אחריי."
"אל תבאסי אותי יותר... אני אנתק," הוא אמר וצחק קצת.
ובראש שלי תיארתי אותו יושב מחוץ לאוהל עם כפכפים, כובע לבן,
בלי חולצה ומחייך.
"לא נורא, לא נשאר עוד הרבה זמן עד אילת."
"את בטוחה שאת רוצה לחזור לשם?"
"אתה לא רוצה לחזור לשם?"
"האמת... אני רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר, הרפתקה חדשה,
אהובתי."
"טוב, אולי, נראה, יש עוד זמן..."
"אל תדאגי, עוד 10 חודשים מעכשיו זה כבר יהיה שונה."
"אני יודעת את זה..."
"מיה, מה הייתי עושה בלעדייך?"
"מה אתה היית עושה בלעדיי? מה אני הייתי עושה בלעדיך?" אמרתי,
קצת צוחקת.
"אני חושב שאם לא היינו מכירים אחד את השני היינו אבודים."
"בלי האהבה שלך אני באמת אבודה."
"ואני בלי שלך."
"אלוהים, כמה שאני אוהבת אותך!"
"לא כמו שאני אותך..." הוא אמר וחייך.

זה היה בלילה של יום שבת שהרגשתי שלקחו לי את החיים.
גיא ואני ישבנו על הדשא בחצר שלו ודיברנו.
"אתה מוזר היום," אמרתי.
"למה מוזר?"
"לא יודעת... יש לי הרגשה שאתה מסתיר ממני משהו."
"אני באמת מסתיר משהו."
"מה אתה מסתיר?" שאלתי וחייכתי אליו חיוך של ילדה.
אבל הוא לא חייך אליי. הוא הסתכל עליי במבט רציני והשפיל את
מבטו כשהוא התחיל לדבר.
"אני רוצה שניפרד."
"אתה רוצה מה?!" צעקתי.
"אני שרוצה שניפרד."
"למה??"
"כי... אני לא יודע איך לומר לך את זה...
מיה, אנחנו ביחד כבר 13 שנים בלי הפסקה.
ופתאום אני מרגיש תקוע."
"מה זאת אומרת תקוע? מאיזו בחינה?"
"את היחידה שאי פעם הייתי איתה, הראשונה שלי בכל... אני לא
יודע למה, זה פתאום מלחיץ אותי."
"אז מה אתה בעצם אומר? שאתה רוצה לשכב עם אחרות? להיות עם
אחרות?!" שאלתי.
"לא... אני פשוט רוצה קצת זמן לעצמי, זה מה שאני אומר."
"אני חונקת אותך?"
"לא... את לא מבינה אותי!"
"אני לא מבינה אותך?! אני לא מבינה את מה שיוצא לך מהפה!!! איך
אתה מצפה ממני שאני אתן לך לעזוב אותי פתאום? איך אני אוכל
לקום בבוקר בלי לדעת שאני הולכת לראות את הפרצוף היפה שלך, את
החיוך המדהים? גיא, מהיום שראיתי אותך נדהמתי מהיופי שלך, ישר
נדלקתי עלייך. לפני שבאת כבר תכננתי איך אני אצעק עליך, אבל
הכול השתנה ברגע שראיתי את הפרצוף היפה שלך ואת החיוך, החיוך
הבלתי נשכח שלך. וכשהתחלתי יותר להכיר אותך הבנתי שיש משהו
מאחורי הפרצוף, יש אופי, אופי מדהים. ומהיום שהתנשקנו בפעם
הראשונה ופחדנו להיות מבוגרים אני אוהבת אותך, יותר מכל אחד
אחר. אני תמיד אוהב אותך, זה לא משהו שישתנה... לעולם!
גיא, אני לא רוצה שניפרד, אני לא יכולה בלעדיך!!! אל תעזוב
אותי עכשיו... בבקשה גיא..." אמרתי, כשדמעות זולגות על עיניי.
"מיוש, אני לא רוצה אבל אני מרגיש שאני חייב, זה משהו ששנינו
צריכים לעבור.
אני אוהב אותך, באמת שאני אוהב אותך, עם כל הלב והנשמה. ולא
משנה מה יקרה, תמיד אני אוהב אותך ואני בחיים לא אשכח אותך. אם
האהבה שלנו עד כדי כך חזקה אז נחזיק מעמד גם אחרי זה... אבל
אנחנו חייבים לעצמנו קצת מרחק אחד מהשני. את לא מבינה את זה?"
"לא... אבל אני כן מבינה שאתה רוצה לעזוב אותי..." אמרתי והקול
שלי נשבר לחתיכות כמו הלב שלי.
התחלתי לבכות בלי להפסיק.
לא יכולתי אפילו לדבר... ופתאום מתוך הבכי שלי יצאה אנקה קטנה
של כאב גדול וייאוש.
"איך, גיא? איך אתה יכול לזרוק את הכול בשביל חופש? בשביל משהו
שאנחנו עלאק חייבים אחד לשני?"
"אני לא זורק... אני אומר שיש אפשרות שנחזור... אבל את לא
מבינה שהדבר הזה חשוב?!
מיוש, אנחנו ביחד מגיל 9 ואין לנו מושג מה זה באמת להיות לבד,
להיות ברשות עצמנו.
תמיד היינו עצמאיים ולא היינו צריכים את ההורים שלנו כי היה
לנו אחד את השני, אבל אין לנו מושג מה זה להיות לבד... ואם חס
וחלילה חס ושלום משהו יקרה, ופתאום אחד מאיתנו יהיה לבד? את לא
מבינה עד כמה שזה חשוב... ובאמת שאני עושה את זה בשביל
שנינו...
קשה לי לתאר את החיים שלי בלעדייך, זה לא חיים בלעדייך, אבל זה
משהו שאני חייב לעצמי, ויותר חשוב, לך.
אני באמת אוהב אותך, מיוש, אני תמיד אוהב אותך גם אם ניפרד
לנצח, תמיד יהיה בי חלק שיאהב אותך. בבקשה תביני את זה."
"אני לא מסוגלת להבין... אני לא מסוגלת..." אמרתי תוך כדי שאני
בוכה ומנסה להסתכל לו בעיניים.
אבל לו כאב מדי להסתכל בעיניים שלי, הוא לא אהב לראות אותי
בוכה.
"גיא, תסתכל עליי, בבקשה."
הוא הרים את ראשו לאט ובעיניו היו גם דמעות, דמעות שהוא החזיק
בפנים הכי חזק שהוא רק יכול בשביל שאני לא אשבר.
"אני לא יכול לראות אותך בוכה, כואב לי לראות עיניים כאלה יפות
כואבות," הוא אמר בלחש.
"אז בבקשה תגיד לי שכל מה שאמרת זה סתם..."
"אבל אני לא יכול... מיוש, אני חייב את החופש הזה," הוא אמר
והתחיל להתרומם, ואני אחריו.
הוא חיבק אותי חזק, חיבוק של כאב ושל פרידה.
ואז התרחקנו קצת והוא התחיל ללכת.
אני נעמדתי מאחוריו, בוכה כמו ילדה, כשפתאום הוא חזר אחורה
ונישק אותי בלהט ובתשוקה רבה.
נשיקה אמיתית, של אהבה אמיתית, אהבה שבחיים לא תיגמר. הוא ליטף
את פניי ואני הסתכלתי לו בעיניים החומות שכ"כ אהבתי.
הוא היה כ"כ יפה עד שזה היה כואב להסתכל עליו.
"אל תעזוב אותי, גיא, אין לי חיים בלעדיך... אני מעדיפה כבר
למות."
"דיי, מתוקה שלי, אל תדברי ככה. גם לי אין חיים בלעדייך, אבל
את תראי שבסוף זה יעשה לנו רק טוב. אני מבטיח," הוא אמר, ועזב
אותי.
הוא התחיל ללכת ואז עצר כשגבו מופנה אליי.
"אני אוהב אותך," הוא אמר, ונכנס הביתה.
רציתי להיכנס אחריו ולחבק אותו, לא לעזוב אותו בחיים. אבל לא
יכולתי, כאב לי יותר מדי.
הלכתי לאט הביתה והרגשתי כאילו כל צעד שאני עושה מרחיק אותי
ממנו ב-100 ק"מ.
המחשבה של לא להיות איתו כאבה לי כ"כ. לא יכולתי לתאר את החיים
שלי בלעדיו, הייתי רגילה תמיד להיות איתו, לדעת שיהיה לי אותו
עד הרגע האחרון, הרגע שהמוות יגיע. ועכשיו, נפרדנו. הדבר
שבחיים לא חשבתי שיקרה קרה, וזה כאב לי כ"כ שלא הייתי מסוגלת
לחשוב איך מחר אני אפתח את העיניים בבוקר.


.................ההמשך בקרוב...............