היום, היום זה היום הגדול! כן, היום זה הגיע, היום הכל מתחיל.
קמתי בבוקר עם ההרגשה הכי טובה בעולם, לא משהו שאני יכולה
לתאר. הלוואי שהייתי יכולה להרגיש את זה כל יום. פגשתי אותם,
את כולם, כולם היו שם! נתתי להם את מה שהכנתי בערב לפני, הם
אהבו את זה, אבל זה לא היה משהו בעל חשיבות בשבילם. אם אני
הייתי מקבלת את זה מהם, לא רק שהייתי מאושרת, הייתי מעריכה
אותם, הייתי נותנת איזה מילה טובה. להם זה לא הזיז. אבל
הגדולים דווקא כן אהבו את זה, בשבילם זה כן היה משהו בעל
חשיבות. ידעתי שהם יבינו, והיה לי יותר חשוב שהם יבינו.

היו לי שלושה שבועות, ואת שלושת השבועות האלה הייתי צריכה לנצל
כמו שלא ניצלתי שום דבר. עוד לפני שזה התחיל ידעתי שאלה יהיו
שלושת השבועות הכי טובים בחיים שלי, וידעתי שאני לא אתן לשום
דבר להרוס את זה! אפילו האסון הכי גדול שאני יכולה לחשוב עליו
לא יכול להרוס לי את זה. לא, בעצם, האסון הכי גדול שאני יכולה
לחשוב עליו זה ששלושת השבועות האלה יהרסו. אבל אני לא אתן לזה
לקרות.

דיברתי עם כולם, צחקנו, פגשתי את כולם, וכל הזמן היה מרוח לי
חיוך בגודל נעל על הפרצוף. כן, זאת אני. כל כך שמחתי! נראה לי
שגם כמה מהם שמחו לראות אותי. כן, יכול להיות, אבל לא כמו שאני
שמחתי לראות אותם, זה בטוח! ואז התחלנו: בהתחלה הייתי רק עם
הקבוצה, ואז הסגן דיבר, המפקד, ושרנו את השיר המדהים הזה! השיר
שבחיים לא יצא לי מהראש. אחר כך התחלנו בפעילות, ואז עשינו שוב
פעילות עם הקבוצה. היום הזה עבר מהר, ממש מהר, יותר מדי מהר!
לא רציתי שהוא ייגמר, אבל הוא נגמר. לא רציתי ללכת, נשארתי
איתם עוד, ועוד, ועוד. רציתי להישאר שם כל היום, אבל הייתי
חייבת ללכת. חיכיתי כבר שיגיע מחר! לא יכולה לחכות לבוקר הבא,
לקום שוב עם הרגשה נפלאה, הרגשה אלוהית! אבל הייתי חייבת לחכות
למחר, ומחר היה נפלא בדיוק באותה מידה, אפילו יותר, ולמחרת
שוב, ושוב ושוב.

יומיים לפני הסוף

חזרנו עם התיקים העמוסים, מחייכים ושמחים, ואז הבנתי שיש רק
עוד יומיים. יומיים, יומיים! זה מה שנשאר משלושת השבועות האלה.
שלושת השבועות הכי טובים בחיים שלי. הם באמת היו ככה, ולא נתתי
לשום דבר ולאף אחד להרוס אותם. ונשארו רק יומיים. הרגשתי דמעה
על קצה הריס, והיא התחילה לנזול, ואחריה עוד דמעה, ועוד אחת,
וזה כבר הפך לים.

הם לא האמינו שאני באמת בוכה, בשבילם אלה היו סתם עוד שלושה
שבועות, ואז מה אם עוד יומיים זה נגמר! אבל אצלי זה לא היה
ככה, בשבילי זה היה אחר. לא יכולתי להאמין שעברו שלושה שבועות.
הזמן באמת עובר מהר כשנהנים. כולם אמרו לי לשמור את הדמעות
למחרתיים, אבל ראיתי מה יהיה מחרתיים, וזה לא נראה נעים
במיוחד. לא רציתי שהיומיים האלה יגמרו, רציתי שהם יעברו הכי
לאט בעולם. אף אחד לא הבין למה אני בוכה, ואף אחד גם לא יבין.

אף אחד לא יבין! אף פעם! בחיים! הלוואי שמישהו היה מבין...
אני מחפשת את המישהו שיבין.

יום לפני הסוף

זה היה היומולדת שלה, הלכנו לקנות לה מתנה. רצינו למצוא את
הדבר המושלם, ומצאנו משהו קרוב לזה. לא קנינו רק לה. קנינו שתי
מתנות, בשביל שתיהן. מצאנו משהו שנראה לנו טוב, קיווינו שזה
יצליח. נשארו כמה שעות. קניתי לה גם בלונים, רק ממני, וכתבתי
לה ברכה, באמצע הלילה לפני. הכי יפה שיכולתי, באמת מכל הלב. לא
כי הייתי חייבת, כי רציתי, כי אני אוהבת אותה והיא חשובה לי.
כתבתי גם מכתבי סיום לכולם. ואז הלכנו לשם, נתנו להם את
המתנות. הם אהבו את זה, היינו מרוצים. הצלחנו! ואז עברנו ביחד
על שלושת שבועות שהיו לנו. כן, כולם נהנו בשלושה שבועות האלה,
אבל אף אחד לא נהנה כמוני. א-ף אחד. ואף אחד לא יכול לתאר
לעצמו כמה נהניתי.

נכנסו לאולם. ובכיתי, בכיתי בלי סוף. כולם ניסו לנחם אותי, אבל
שום דבר לא היה עוזר, רק אם שלושת השבועות האלה היו נמשכים
ונמשכים. התיישבנו. זה היה מדהים מה שהם עשו. הם סגרו את כל
שלושת השבועות האלה. כולם קיבלו תעודות, אנחנו קיבלנו את
הקטגוריה הכי טובה, הכי חשובה והקטגוריה שהכי שימחה אותי! תודה
למי שהעלה את הרעיון לתת לנו את הקטגוריה הזאת, עשית אותי
מאושרת!

אחרי שהם הלכו, נשארתי שם, ובכיתי. מי לא ניסה להגיד לי מילה,
אבל שום דבר לא עזר. היא ביקשה שאני לא אבכה ביומולדת שלה, אבל
מה לעשות שהיומולדת שלה יום לפני הסוף! מחר הסוף. הסוף. לא
הצלחתי להכניס את זה לראש. נשארתי שם ובכיתי, יכולתי לפתור את
המחסור במים שיש לנו בארץ עם הדמעות שלי. בחיים שלי לא בכיתי
ככה. אני בנאדם שמח, אני בוכה לעיתים רחוקות, אני לא אוהבת
לבכות, אני אוהבת לחייך, ואני פשוט נהנית לצחוק, לא אוהבת
לבכות. הלכתי משם עם עיניים אדומות, וידעתי שמחר, זה הסוף.
באמת הסוף.

הסוף

לא, זה לא קורה. זה לא הגיוני, זה פשוט לא יכול להיות, זה לא
נכון! זה, זה הסוף. הלכתי לשם, וידעתי, ידעתי שאת היום הזה
אני צריכה לנצל. היה ממש כיף, חשפו את כל הסודות והיו צחוקים.
היה ממש כיף. לפני שהלכנו, קיבלתי את הדברים שהכי יזכירו לי את
שלושת השבועות האלה, וזה עשה לי טוב לקבל את זה מהם. אבל אז,
אז היינו צריכים ללכת. עלינו לאוטובוס. היא ניסתה לנחם אותי.
היא אמרה לי דברים ממש משמחים, הייתי שמחה לשמוע אותם ממישהו
שאומר את זה לא רק כדי לנחם אותי, אומר את זה באמת! היא באמת
עשתה לי טוב, אבל עדיין בכיתי. לא יכולתי לא לבכות, זה היה
הסוף. הסוף. הסוף! הגענו, והיה לי המשך יום מחורבן.
זה היה, ה   ס   ו   ף .

                             

תראו, אם אתם לא מכירים אותי, אני באמת לא מצפה שתבינו מזה
משהו. אל תחשבו שאתם לא בסדר, זה אני לא בסדר שאני מעלה לפה
יצירות שאפחד במילא לא יבין. מקווה שתסתדרו איתי... =]