וביום שלמחרת לקחה באמצע הלימודים: סבא אומר שיומתק בחטא
לשנינו. והכל התנהל כפי שתכנן במחשבה תחילה. ספר קדוש. כמה
פעמים העביר בו את זרימת הדברים המוכתבת. והדברים הלכו טוב
משציפה: הילדה הייתה מוקסמת מעלם זה שבא בסערה ועמד לקטפה
מחייה. עיניה הסגירו אותה: התמה שבבתולות יסגירו עיניים. היא
עמדה לתת עצמה לו. ויתרה מזו, האמינו או לא, יבבה חרש על אמה
שאם תגלה תשלחה מהבית! אמרתי: לא תשלח, עד זוב דם תכה, והיא
צחקה מבוישת, נסרחת אחרי בין עדי גאוותי. הגולגותא שלה הייתה
לי מסע נצחון.
veni, vidi, vici קרנו עיני.
לקחתיה הרחק, לא אמרתי לאן. כאשר הגענו לגן האוניברסיטה, שאלה
היכן נשב. השבתי, חצי מהופנט, חצי מהורהר: כל הגן לך ולי, לנו
הוא ילדה, בחרי-נא ושלך יהא. הסמיקה.
היא דיברה עד שהתנצלה על שטף דבריה. "לא כי" נזפתי "אתי תוכלי
לדבר" והחרישה.
שלווים: מתוך תומתה ועלם נעוריה שאלה אם אני אוהב את הוריי, אם
אנו משפחה מאושרת כזו. ולפתע נראה בה כוח משחית, ואונו עזבו.
ואיזה מן גבר הוא אם ירצה לדבוק בם שיאהבוהו כל ימיו? הוא בש
בעצמו, חש עצמו חלש, וחפש להצטדק בפניה, על הרגש הטבעי ביותר.
היא התינוקת תקרענו מביתו? והיו לבשר אחד...