כל בוקר הייתי מתעוררת ומתחילה להתלבש ומחכה שהבנות יתחילו עוד
פעם לרדת עלי:

- מה את כל כך מסתדרת למסדר עם הקצינה הפלצנית הזו?
- בטח, מהטירונות רוצה זו לעבור ישר לקורס מ"כיות.
- מה מ"כיות, ישר לקורס קצינות.
- קצינות בכירות, מפקדות בסיס!
- פו"מ!
- מה זה פו"מ?
- זה פום פום, זה לעשות פום פום עם חבר שלה כל הלילה!

הייתי מתפוצצת מצחוק עם כולן, ושומרת על הופעה עשר, כל הזמן,
ומיטה מסודרת וציוד והרובה הצ'כי והכל. המחשבה שהמ"ם-פ"אית
שלי, חדוה, תראה אותי עם שיער פרוע או נעלים לא מצוחצחות או
אפילו שהתחתונים שלי לא פיקס נקיים היתה בלתי נסבלת. היתה לי
הרגשה שהיא תקלוט אותי ישר, בלי להסתכל.

הייתי חושבת הרבה על התחתונים של סרן חדוה. כמעט לא היו רואים
אותם דרך המכנסים שלבשה, ולא חשוב כמה הדוקים הם היו. הם בטוח
היו נקיים, בזה הייתי בטוחה. יכול להיות שהם היו ממשי כזה, בלי
גומי למטה.

היתה בפלוגה עוד בחורה שידעתי עליה שהיא אוהבת בחורות. זו היתה
איזה פרחה בריונית מאיזה מושב בנגב, ג'דע אחת שהיתה תמיד
מסתובבת עם כמה נגררות סמרטוטיות אחריה, צוחקות בקולות גבוהים
ולא טבעיים מכל שטות שהיתה תוקעת, ומצחצחות לה את הנעלים ואת
הרובה ואת מה לא. הבנות אצלנו היו מדברות עליה ומספרות על
קטעים במקלחת, אבל אני לא הסתקרנתי לראות בעצמי. רק את
הסיפורים הייתי שומעת מהצד, וחושבת על זה שאני בכלל לא נראית
מהסוג שלה, ובחיים אני לא אהיה. וחדוה? חדוה בטח שלא, עם
העברית היפה שלה והשערות שלה שהיו נראות בשמש כמו דבש מעורבב
עם יין.

חדוה היתה בכלל קלאס אחר. היא היתה כמעט תמיד מסתובבת בבסיס
לבדה, רק לפעמים עם מ"מ-מ"מית אחת מפלוגה אחרת שנראתה זרוקה
כזו, קצת כמו היפית, אבל נחמדה. הייתי רואה אותן מרחוק, הולכות
מחדר אוכל קצינות לשק"ם וכאלה. היא היתה לגמרי קלאס, וכמה שהיה
עליה ציוד וקסדה ונשק וכל אלה במסעות ובאימונים ובמטווח, היא
נראתה לי תמיד דוגמנית שהרגע הלבישו אותה מאחורי הקלעים, אפילו
כשהיתה פרועה ומזיעה. בטח שאני נגנבת, אבל באמת, איך שלא
נראתה, התאים לה.

פעם, בשיעור מד"ס, באה להתעמל במכנסים קצרים וסניקרס גבוהים
מבד, כאלה של צפוניות, וחולצה לבנה קצרה שראו לה קצת את הבטן
ובקושי יכולתי לנשום, כל נשימה שלה היה החזה שלה עולה והיו
רואים קצת יותר בטן והיא היתה מוציאה חזרה אויר והחזה יורד
והבטן נעלמת לכמעט חריץ קטן וכהה והיא נושמת שוב, והכל מהתחלה,
וכל זה עשרות פעמים בדקה ומרוב תשומת לב לא נשמתי בעצמי וכמעט
התעלפתי. עמדתי שם בשורה וכולן קופצות ומרימות ידים לצדדים
ומכופפות גו ומישרות ואני עומדת שם כמו טמבלית ועושה כל דבר
אחרי כולן ולא יודעת מה נעשה איתי, רק לא מעיזה להסתכל ישר ורק
גונבת חצאי שניות של מבטים ומרגישה שאני כל כך מזיעה מהמכנסים
שבטח כולן מריחות מסביב. והברכים שלי הלכו כל הזמן להתקפל.
וחדוה עושה את עצמה לא רואה. אני יודעת.

היתה לנו פעם אחת בטירונות שיחת מ"פ, ומרבית הזמן הסמ"ך-מ"פ
דיברה ורק בסוף חדוה נכנסה לשיחה והדבר שאני הכי זוכרת ממנה
שאמרה היה כולנו נשתחרר מכאן באותו היום: אתן תסיימו את
הטירונות ותתחילו את השירות שלכן ואני משתחררת מצה"ל ויוצאת
לאזרחות. אז אתן המחזור האחרון שלי ואני רוצה שיהיה בכיף לכן
וגם לי.

הרבה לספר מהטירונות אין לי. השלושה שבועות האלה עברו לי כמו
במין ערפל, כשמרבית הזמן אני מרחפת כאילו עישנתי כיף ופתאום
חדוה מופיעה, פעם בכמה ימים, ואני מקבלת מכה לא נורמלית בראש
ומתפקדת פיקס (חוץ מהשיעור מד"ס) ועירנית ועושה כל דבר ראשונה,
שהיא רק תשים לב אלי ותראה שאני גם כן חיילת טובה, כמוה, ולא
איזה אחת פשוטה שרק מחפשת בחורות כל הזמן.

ביום שסיימנו טירונות הייתי בשוק כללי במסדר הסיום. כלפי חוץ
תיפקדתי עשר, צעדתי ועשיתי ת"ס ותס"ח וכל מה שלמדנו, אבל בזמן
שצעדנו לפני הבמה עם הקצינות הבכירות והסגל והמשפחות, הרגשתי
כמו בהלויה. האמת, בכיתי. צעדתי בגאון עם הבגדי א' והרובה
המבריק שלי והדמעות זרמו לי על הפנים חופשי חופשי. אבל זה לא
הפריע לי לעשות בהליכה לימין הצדע ואת הפניות הכי מסובכות
ובהליכה במקום עמוד אחת אחת סגור ורק אני הייתי לבדי שם, באמצע
מגרש המסדרים, ומהדמעות לא ראיתי אף אחת סביבי, עושה הכל עם
הרובה שלי ומרגישה שמבפנים אני מתה. וחדוה עמדה שם דום עם
הפנים אלינו, מגוהצת ומצוחצחת ויפה כל כך, השמש מעליה והשיער
שלה נוצץ בצבעים, כל שערה במקום והשפתים שלה סגורות והסנטר
קדימה כמו מפקדת בדם, והעינים שלה על הפלוגה, רואה הכל ואני
רואה רק אותה, כל כך ברורה והכל מטושטש מסביב והיא אפילו לא
עושה לי עם הגבה או נותנת מבט חם או סתם סימן שאני קיימת.
כאילו שאני מתה. ככה הרגשתי. אפילו עם המשפחה וההורים, כולם
באו, כמעט לא דיברתי. רק בכיתי כשאחותי הגדולה חיבקה אותי.

בסוף היום, לפני שהתפזרנו, גיליתי שאיבדתי את כל הניירת שלי,
עם ההצבה והתיק הרפואי וכל המסמכים. נהיה בלגן לא נורמלי,
וישבתי שעות במשרדי הבסיס כשמדי פעם עוברת פקידה עצבנית אחרת
לידי עם איזה ניר וזורקת לי מבט מגעיל, ואחת אפילו אמרה לי "זו
את המטומטמת שאיבדה את כל המסמכים שלה, נכון?".

בסוף נשבר לי. השמש כבר שקעה ועוד לא היה סימן שאני יכולה לצאת
הביתה. כולן כבר היו מזמן בבית, רחוצות ובאזרחית ואוכלות
מהמטעמים של אמא ומתכוננות לצאת לבלות, ולי לא היה אכפת. הלכתי
לאט לכיוון מגורי הפלוגה. לא היתה שם אף אחת. שממה מוחלטת.
הלכתי בכבדות, עם הזיעה של כל היום, והחולצה המרושלת, והשיער
שנפרם לי, כמו איזה יתומה עלובה.

כשעברתי ליד משרדי הפלוגה, ראיתי אור באחד החדרים. נדמה היה לי
שאני מבחינה בחדוה. זה לא היה יתכן. זה מהדמיון, מהחום,
מהדכאון. התקרבתי והצצתי מבין העצים. זו היתה היא. יושבת על
ניירת וכותבת במהירות. היא הרגישה בי, הסתובבה, ראתה אותי
וחזרה לעבוד.

עמדתי שם, בין העצים, מוסתרת, מרגישה ערומה, ומשותקת, מבוהלת
ומאושרת, ומבולבלת והכל בהיר.

שמעתי דלת נפתחת ונסגרת, וידעתי שמיד היא תופיע. לא יכולתי
לברוח אפילו אם הייתי רוצה. הרגשתי איך הרגלים שלי נהיו כבדות
כמו בטון. ופתאום שמעתי אותה עומדת מאחורי. הסתובבתי וראיתי
אותה בחולצה צבאית עם כל הדרגות והסמלים והשרוך הדרכה והכל
והמכנסים הקצרים והסניקרס. פחדתי שאתחיל לבכות היא שאלה בקול
רך כזה מה קרה ואני לא יכולתי לדבר.

פתאום נהיה לי הכל שחור מסביב, והרגשתי את עצמי בידים שלה והיא
מנשקת אותי על הפה. הפה שלה היה כל כך מתוק, כמו תות, וחם
ועדין ומושך אותי לאט. התחלתי לבכות ולהרביץ לה על החזה
והכתפים שלה ולחבק אותה ולנשק אותה בחזרה ולדחוף אותה ולתפוס
אותה עם הצפורנים. בכיתי על הכל, על הזמן שהיא ראתה אותי ולא
אמרה לי מילה טובה ואני השתדלתי כל כך והצטערתי ובכיתי במסדר
והייתי מסודרת ויפה בשבילה והכל. שמתי לה את הפנים שלי בשקע
צואר-כתף ובכיתי פנימה שלא ישמעו, והיא נישקה לי את הדמעות
והפנים והשיער ורק אמרה "מותק, את מותק, תבכי חופשי, מותק".
החזה שלה עלה וירד חזק ודחף ומשך אותי והרגשתי איך היא מרגישה
את החזה שלי ורציתי לפתוח את החולצה שלי והיא אמרה לי "לא כאן,
מותק, לא עכשיו". התביישתי ונרגעתי קצת ואמרתי לה "יו, סליחה,
יכולים לראות אותך". והיא צחקה ואמרה "זה לא זה, אני מוכרחה
לגמור כאן ולעוף הביתה, מחכים לי. אבל תתקשרי אלי?", והיא אמרה
מהר מספר טלפון.

התקשרתי כמה פעמים. לפעמים היתה עונה מזכירה אוטומטית עם קול
לא שלה, ופעם פעמיים הצלחתי לדבר אתה. תמיד היא היתה נחמדה,
ועסוקה, ומבטיחה שבהזדמנות, ובאמת סליחה ואל תעלבי וכאלה. לא
הצלחתי להבין אם היא מנפנפת אותי בעדינות או שבאמת רוצה אבל לא
יכולה, וכל פעם שהתקשרתי הייתי מרגישה את עצמי נהיית יותר קטנה
ויותר שחורה כמו נמלה ולאט לאט הפסקתי להתקשר וכל מה שנשאר לי
זה געגועים לטירונות.