"ולמה בדיוק אתה צריך את זה?" היא שאלה, נראה לי רוית. הבחנתי
בנימת לגלוג בדיבור שלה.
"איך אמרת קוראים לך? רוית?" שאלתי.
"כן", ענתה.
"את רוצה את הסיפור הקצר או את הסיפור הארוך?"
"את הקצר", היא גלגלה צחוק שהיה ברור שהוא מלאכותי, "אין לי
זמן לשמוע את הארוך, יפטרו אותי, אתה יודע".

אפשר לחשוב כמה היא כבר מרוויחה שם...

"טוב, בקצרה - פשוט נמאס לי מהחברה, אני לא מרגיש שייך, אני
כולי לבדי בעולם הזה, כל מה שאני רוצה זה להרגיש שייך".
"הממממ...", היא אמרה, הנימה שלה קצת השתנתה והפכה ליותר
רצינית, "אתה יודע שיש עוד הרבה אנשים בעולם שמרגישים בודדים,
זאת לא סיבה..."

מה היא משחקת לי עכשיו בתפקיד מחנכת? נו באמת...

"את לא מבינה", חתכתי אותה, "אני באמת בודד, אבל ממש בודד,
כולם יודעים שאני לא שייך".
"מה, מה זאת אומרת כולם יודעים שאתה לא שייך, אומרים לך את
זה???" היא שאלה בפליאה משהו.
"לא בדיוק", השבתי, "הם רק מקללים אותי וצוחקים עלי כל הזמן.
מזה הרשיתי לעצמי להסיק שאני לא שייך".
"אה, טוב, אוקיי, סבבה, הבנתי. ו... למה אתה חושב שצוחקים
עליך?"

למה דווקא היא נפלה עלי?

"מה זה כל השאלות האלה? יש לך תפקיד, את יודעת... את צריכה
לשרת אותי, בלי שאלות מיותרות, הרי את לא רוצה שיפטרו
אותך...".
"כן...", שוב הצחוק המלאכותי הזה, הפעם יותר ארוך ועם תוספת של
קצת מבוכה, "אני פשוט גם סטודנטית לפסיכולוגיה וזה ממש מסקרן
אותי. אולי אני גם אכתוב עליך את העבודה הסמינריונית שלי..."

היא ממש עוזרת לי להרגיש שייך. אני על סף אשפוז והיא עושה עלי
עבודה סמינריונית...

"טוב...", שיחקתי אותה אדיש, כאילו לא איכפת לי.
"אז למה אתה חושב שצוחקים עליך?" היא חזרה על השאלה.
"כי אני שונה מכולם, הם לא רוצים לקבל את מי שלא הולך לפי
הנורמה, במיוחד בגיל הזה".
"מי זאת נורמה?" היא שאלה.

חתיכת מטומטמת!!! היא בטח גם נראית כמו פרה...

"סתם...", היא כנראה שמה לב שלא עניתי, "רציתי להכניס קצת
הומור..."
"לא הצלחת", עניתי.
"כן, אה? תגיד, באיזה גיל אתה בכלל?" היא שאלה.
"אני לא רוצה להגיד", יריתי בשליפה.

אין לי שמץ של מושג למה אמרתי את זה.

"נראה לי שאני מאבדת אותך...", היא אמרה.

משפט אחד שמראה על אבחנה כלשהי, למרות שהיא בטח דיברה על
ההפרעות...

"לא, לא, אני עדיין איתך, למרות שאת כנראה לא פסיכולוגית
טובה", עקצתי.
"אני לא פסיכולוגית, אני סטודנטית לפסיכולוגיה."

היא בטח נכשלת...

"את בטח נכשלת", אמרתי.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" היא בחרה שלא להתייחס.
"בניגוד למה שעשית עד עכשיו..."
"אתה חושב ששם כן יקבלו אותך? ששם תרגיש שייך?"

אני מאד מקווה, זאת התקווה האחרונה שלי...

"בטח שיקבלו אותי שם, שם אני לא איחשב שונה, שם אני אהיה כמו
כולם."
"אבל מה עם החיים שלך?" היא שאלה.

למה אני עדיין מדבר איתה?

"טוב, נמאס לי מכל זה, או שאת עוזרת לי או שאני מנתק!"
"אבל מה עם העבודה הסמינריונית שלי?" היא נשמעה נואשת.
"על הזין שלי העבודה הסמינריונית שלך, את לא שומעת שאני נמצא
במשבר???"
"טוב, טוב, בסדר", היא אמרה בנימה של מה אתה רוצה ממני, "אני
נותנת לך..."
"תודה", אמרתי בנימה יבשה.
"אבל שיהיה לך בהצלחה בכל מקרה."
"תודה."

תודה שהתקשרתם בזק.
המספר המבוקש הוא: אפס שלוש... חמש חמש חמש... שתיים שש...
שתיים שש... לביצוע החיוג הקישו כוכבית.
אני חוזר:
תודה שהתקשרתם בזק.
המספר המבוקש הוא: אפס שלוש... חמש חמש חמש... שתיים שש...
שתיים שש...